יוצאים לפגרה, מיד שבים

בדצמבר, אחרי חודשיים-שלושה עמוסים של אימונים ורגע לפני הטייפר...

6.6.2017

מאת לירון תמם, רץ למרחקים ארוכים, כותב תוכן במקצועו ובעל אתר אינטרנט "שירים חדשים של לירון תמם"

בדצמבר, אחרי חודשיים-שלושה עמוסים של אימונים ורגע לפני הטייפר, אמרתי לעצמי שאחרי המרתון אפחית באימונים, ארוץ רגוע יותר, ולא אציב לעצמי מטרות. אז הגיע חצי מרתון תל אביב וחשבתי לעצמי שחבל לא לנצל את הסיטואציה כשאני כבר מוכן, מה כבר יכול להיות? שלושה שבועות לאחר מכן חצי מרתון ירושלים, אתגר, חוויה, הרגליים כבר מוכנות למרחק, הנפח כבר קיים, אז למה שלא אנצל את זה? בשלב הזה כבר ידעתי שאני מתכוון לעשות את מרוץ הרצליה בסוף אפריל, הוא הפך לאחד המרוצים הקבועים שלי, כך שהחלטתי שאחרי המרוץ הזה אקח מנוחה. ועכשיו היא הגיעה.

לירון בקו הסיום במרוץ הרצליה

לא פעם אני שומע וקורא שבין היתר, אחד הדברים שהופכים ספורטאים לחזקים ואיכותיים, זו היכולת שלהם לדעת מתי לקחת הפסקה ולתת לגוף שלהם מנוחה. צריך לדעת מתי לעבוד קשה ומתי לנוח. אני מודע לעובדה שלא תמיד קל לי עם זה, לא פעם אני בוחר להגיע לנקודה בה אני מרגיש שחוק ואז אני חייב לקחת הפסקה. השנה הגעתי לנקודה הזאת בערך בסוף מרץ. אמנם המשכתי להתאמן וגם השתתפתי בשני מרוצים של עשרה ק"מ, אך היה ברור לי שבסוף אפריל אחרי מרוץ הרצליה, אני מתכון לרדת בעומסים ומנהל את תוכנית האימונים שלי בצורה הרבה יותר רגועה.  

אם הייתי צריך לחלק את השנה האחרונה לתקופות, הרי שתקופה אחת התחילה בספטמבר ונמשכה למעשה, עד סוף אפריל. שמונה חודשים של אימונים, כמעט על בסיס יומיומי. היו ימי מנוחה, חלקם מחוסר ברירה, ובכל זאת הייתה זו תקופה עמוסה מאוד. התקופה השנייה מתחילה עכשיו. תקופה של מנוחה.

כשאני אומר שאני רוצה לנוח אני לא מתכוון שיש לי כוונה להפסיק לרוץ לגמרי, אני בספק אם זה אפשרי בכלל. כאמור, היו כבר תקופות שישבתי בבית ולא רצתי וזה דגדג לי בקצה האצבעות. אני בטוח שיש תחליפים ספורטיביים לריצה, רק שאני לא בטוח שהם מתאימים לי באופן אישי.

כשאני אומר שאני רוצה לנוח, הכוונה שלי היא להניח בצד את תוכניות האימונים השבועיות ואת האימונים היומיומיים ולעבור לריצות יותר מאוזנות, לנסח את הדברים קצת אחרת, אימון אחר אימון מבלי להסתכל על התמונה המלאה. על פי התוכנית שלי במקום לרוץ כל יום, אני ארוץ ארבעה ימים בשבוע, מתוכם ריצה אחת ארוכה בשבת, כשבכל שבוע אבחר יעד מסוים בתקווה לעמוד בו. אני מאמין שכך עד ספטמבר אצליח להטעין את המצברים מחדש.

איך מגיעים לנקודה הזאת

בחודש האחרון היו יותר מדי ימים בהם הרגשתי שאני כבר לא נהנה מהריצה כמו בעבר. נהניתי לרוץ, אך הרגשתי שכבר עשיתי מה שרציתי כבר. למעשה לא היה לי דבר להתכונן לקראתו, איזו מטרה גדולה באופק שריגשה אותי והריצות הפכו דומות יותר ויותר אחת לשנייה. והרגשתי עייפות כללית. לא רק של הגוף אלא גם של הנפש.

כשיש מטרה ספציפית ומעניינת מול העיניים, גם אם מרגישים עייפות וגם אם לעיתים הדברים הם מונוטוניים, באופן טבעי הראש והלב מושכים קדימה לאט לאט, עד שהאדרנלין ממלא את הגוף ומושך אותנו לקום כל בוקר. עד שבסוף נגשים אותה. אך כשאין מטרה מול העיניים ומרגישים עייפות, קשה מאוד למצוא משהו שידחוף אותנו קדימה וכשזה לא קיים, פתאום הדברים נראים פחות משמעותיים, בין אם זה האימונים, התוצאות, העניין. אפשר להילחם בתחושה הזאת, לקחת את הסיכון ולאבד את כל האהבה לריצה או להניח את זה, עד שזה יחזור לדגדג ומשם להתחיל לבנות הכל מחדש.

ההנחה שלי היא שאחרי כמה שבועות בהם ארוץ ללא תוכנית וללא לחץ, הכל יחזור למקום. סביר להניח שהתוצאות ייחלשו ואציב לעצמי מטרה לחזור ולעשות תוצאות מהירות, עם הזמן אציב לעצמי גם מרוצים מסוימים כמטרות חדשות עד הפגרה הבאה.

בגדול בראש שלי אני מדמיין את הפגרה כמו גיגית גדולה של מים קרים אליה אני מכניס את הרגליים שלי, השרירים נרגעים, מסאז' שאינו נגמר. במציאות, אני די בטוח שזה לא יהיה שונה מהמצב היום. כמו שציינתי, אני מתכוון לרוץ ארבע פעמים בשבוע. פעם בשבוע ריצה עם קבוצת אתגרים כפר סבא שם אני מתנדב, פעם בשבוע ריצה של 10 ק"מ, פעם אחת ריצה ארוכה עם יעדים משתנים ופעם אחת ריצה של 10 ק"מ, קלילה. אם אצליח לעמוד בכך, הרי שמדי שבוע ארוץ קרוב ל- 40 ק"מ מצטברים ואולי יותר.

חברי קבוצת אתגרים לוקחים חלק במרוצים השונים

עונת המרוצים – על מה ולמה?

מבחינתי עונת המרוצים נמשכת שמונה חודשים. ספטמבר עד אפריל. בדרך כלל, אני בוחר מרוץ של 10 ק"מ בספטמבר, והמרוץ האחרון הוא הרצליה בסוף אפריל. בתקופה הזאת אני עושה כמעט מדי חודש מרוץ אחד, לעיתים שניים. לשם כך אני מתאמן 5-6 ימים בשבוע.

סוף אפריל מבחינתי, הוא זמן טוב לצאת לפגרה. לא רק שהגוף והנפש זקוקים לזה, אלא שאני לא מרגיש שאני מפסיד מרוצים משמעותיים. כמו כן זו תקופה בה מתחילה העונה החמה, אז הרבה יותר קל לוותר על אימון.

לסיום, אני רוצה להתייחס לנקודה שלא קשורה באופן ישיר למאמר אך בעקיפין כן- מדוע למעשה אני משתתף במרוצים של 10 קילומטר? חבר טוב שואל אותי כל הזמן, הרי אם אני מתאמן כל יום ורץ את המרחק הזה, למה אני בוחר להשתתף במרוצים כאלה? יש לכך חלק מתהליך השחיקה.

לירון בקו הסיום במרוץ גבעת שמואל

ישנם מספר הסברים מדוע אני בוחר להשתתף במרוצים קצרים. אימון זה עניין מתמשך שאני מבצע כל יום. בצורה כזו קשה להגיע לכל אימון עם אותה רמת דריכות והכנה כמו שמגיעים למרוץ. אני מניח שזו גם הסיבה שבמרוץ נוכל וננסה להשיג תוצאות טובות יותר מאשר באימון. באופן טבעי מרוץ הוא גם הרבה יותר מאתגר: רצים סביבנו הרצים הטובים ביותר ורצים טובים יותר, במסלול ובתנאים שאינם מוכרים לנו, שעות שלא אנו קובעים בעצמנו, זה לא דומה לאימון אשר לרוב נערך באזור הנוחות שלנו.

לכן אני בוחר להשתתף גם במרוצים של 10 ק"מ ולעיתים גם במרוצים של 5 ק"מ. מבחינתי הם הבסיס הרחב בפירמידה, בזמן שמרוצים של 21 או 42 ק"מ הם החלק הצר שלה. מספטמבר האחרון ועד אפריל השתתפתי ב- 5 מרוצים של 10 ק"מ, מרוץ אחד של 15 ק"מ, 3 מרוצים של 21 ק"מ ובמרתון אחד. על פיהם קבעתי את תוכנית האימונים ואת לוח הזמנים שלי. עכשיו זה זמן לנוח.