לפניכם סיכום מרתון טבריה 2012, מנקודת מבטה של הרצה דנה ברדה
15.1.2012
מאת: דנה ברדה
"כל החלומות שלנו יכולים להתגשם אם רק היה לנו את האומץ לרדוף אחריהם" (וולט דיסני).
למרתון טבריה התחלתי להתאמן כמו כולם סביב חודש ספטמבר. זה אחרי אכזבות מחמישה מרתונים שלא בדיוק צלחו. המרתון הכי טוב שעשיתי היה בסביליה, 4:05 .
שנה שלמה לא רציתי בכלל לשמוע על מרתון.
החלטתי שהשנה יהיה מרתון טבריה וזאת לאור העובדה שכנראה בניו יורק לא אוכל לרוץ מהסיבה הבאה: באחד מערבי יולי החמים קיבלתי הצעת נישואים שהובילה אותנו לחופה בתאריך ה- 22.11, מה שאומר שהספקתי להשתתף בכל התחרויות שרציתי מלבד אחד - מירוץ אייל שנפל על שבת חתן. לא היה מנוס הייתי חייבת להיות נוכחת. במקביל לארגון החתונה יש גם עבודה וכמובן אימונים... היה קשה לנסות לשלב את הכל יחד, היה קשה, אבל הצליח.
התחתנו בערב מדהים ובלתי נשכח אבל חייבים להמשיך להתאמן.
כבר באותו שבוע חזרתי לשגרת האימונים אבל כאן התחילו הקשיים: המעבר למקום חדש, שינוי מקום האימון נסיעות לעבודה, בקיצור, קשיי התסגלות ראשוניים קשים. השארתי את כל החברים אי שם במרכז, משפחה וכמובן את האימונים עם שאר החברים. לא היה לי קל.
חצי מרתון בית שאן על שום מה ולמה? בנוסף לקשיי ההסתגלות, הנסיעות הפקקים היומיומים, ביליתי שבוע עם אבי בטיפול נמרץ, מה שהוציא אותי בכלל מאיזון יחד עם כל השינויים וכמובן שמקום המפלט היחידי שהיה לי זה הריצה – וגם איתו יש לי בעיה.
לחצי מרתון בית שאן הגעתי בלי מוטיביציה מבלי שום רצון או יעד.
ידעתי שאני צריכה לעשות אותו כאבן דרך לטבריה. התחלתי לרוץ אבל רצתי עד ק"מ 15 שם פשוט המחשבה התגברה על הרצון - כל הזמן חשבתי על אבי ששוכב בבי"ח ואני פה נהנתי עם החברים בריצה.
עצרתי, הפסקתי את הריצה לא חשבתי בכלל על טבריה מאותו הרגע החלום הלך ונגוז.
חזרתי הביתה מתוסכלת, שבורה, חלשה מבחינה מנטלית ועם ייסורי מצפון ענקיים. תוך כדי קוננה בי המחשבה שאני פשוט לא מסוגלת, אני צריכה לרדת מהרעיון לרוץ בטבריה, הרי ברור שאם לא הצלחתי בריצת חצי מרתון אז מה אני חושבת לעצמי, מרתון שלם?!
אבל..
כנראה שעשיתי משהו טוב פעם שאלוהים הקיף אותי בחברים שאוהבים ואכפת להם ממני.
עוד באותו מוצאי שבת, קיבלתי טלפון מאריאל רוזנפלד, השיחה היתה קצרה, מכוונת, ושאינה משתמעת לשני פנים: "מה קורה? אני שולח לך תכנית לשבועיים הבאים תעדכני אותי מה את מסוגלת לעשות ולא משנה מה את המרתון הזה את עושה". לא התווכחתי כי בתוך תוכי רציתי את זה. אחרי שבת מלאה בבכי ותסכול קמתי לשבוע חדש עם 100% מוטיביציה ורצון להצליח .לא נשאר לי הרבה זמן לאימונים. חודש ושבוע של טייפר. 3 ארוכות ומסכמת אחת.
בימי שישי דאגתי להגיע לת"א על מנת לרוץ עם החברים היקרים שלי, רינה ודן שדאגו שאני לא ארוץ מהר. אריאל שלח לי כל שבוע עדכון על התכנית ושיחות מוטיבציה בכל שעה שרק היית צריכה - חזר לי הצבע לחיים, חזרתי לרוץ וגם להינות! האימונים היו טובים ביותר, אני מרוצה.
היום הגדול הגיע – יצאנו לדרך: משה פרץ, אריאל רוזנפלד ואני ביום המרתון. 6 בבוקר גשם מבול.
אוספים אותי מתחנת דלק בחדרה.
ההתרגשות אוחזת בכולנו. אני באוטו מוכנה לבושה עם המספר חזה, צי'פ על הרגל כל מה שנותר לי זה לרוץ. התכנית היתה פשוטה לרדת מ 4 שעות . התחלה על 5:40 ולרדת על לקצב 5:15 ושם להישאר. כל רגע מסתכלים על השמים ומתפללים שלא תהיה רוח, לא גשם... שיעבור חלק.
הזינוק – מלא בהתרגשות וכולם מחכים לרגע הזה.
אני מחליטה שהפעם אני רצה עם הראש, לא מתחילה מהר כמו בפעמיים הקודמות. כל הזמן מדברת לעצמי "לא מהר, לא מהר, זה מהר מדי".
ככה התחלתי והרגשתי מצויין,
בשלב מסוים סביב ה-20 ק"מ התחלתי להרגיש דקירות וכאבים איומים באיזור בית החזה - זה לא הפסיק אבל הייתי חייבת להמשיך.
בשלב מאוחר יותר נילוו לזה גם כאבים בשריר האמסטרינג ובקיצור – מה לעזאזל קורה איתי? באימונים שום דבר לא קרה! מה עושים?? די שוב פעם מרתון שילך לפח עם מפח נפש אחד גדול??
בק"מ ה-42 - עוד טיפה!
לא נכנעתי! שמתי את המוזיקה וניסיתי לשכוח מהכאב, נסיתי לשכוח שאני בכלל בתחרות ויצרתי לעצמי מציאות אחרת – אני רצה בסנטרל פארק! מלא מוזיקה, ליידי גאגא שרה רק בשבילי וככה אני גומעת את הק"מ האחרונים. לא היה בי את הכוח להגביר מעל 5:08 פשוט לא היה! ידעתי שאני יורדת מ 4 שעות ולא מעניין אותי בכמה. התחלתי לעקוף אנשים עם שריר תפוס וכאבים בחזה אבל חיוך שמרוח מאוזן לאוזן ואריאל שמחכה לי בסיום ואומר לי את המילים הכי חמות שרק רץ יכול להבין: עשית את זה בשביל עצמך! אלופה – הצלחת!
בשנייה שעברתי את קו הסיום הייתי מלאה בהתרגשות מעצמי ומהכוחות שבכלל יכלו להתמודד עם הכאב. הייתי מאושרת! ירדתי מ 4 שעות!! עשיתי זאת.
וכן זה רק 3:59 אבל זה השיא שלי במרתון ואני גאה בזה.
בקו הסיום עם היעד - ירידה מ-4 שעות (התמונה באדיבות 4ספורט)
תודה ענקית לאריאל רוזנפלד, ליערה זנגי לרינה אגולסקי לדן ולדינה יחיא - חברים שבלעדיהם לא הייתי הופכת לחזקה כמו שאני, על המוטיבציה השיחות וכמובן על האמונה בי שאני מסוגלת.
וקדימה ליעד הבא – ירושלים!
לגלריית התמונות (יותר מ-5,500 תמונות) לחצו כאן
לסרטון האירוע המלא (מהדורה מורחבת) לחצו כאן
לסרטון הוידאו מקו ה-42 ק"מ (כל הרצים) לחצו כאן
לסרטון מרוץ ההצדעה לצה"ל לחצו כאן