חן ישראל בלוך, שהיה בדרכו מבני עקיבא הביתה בחודש הארגון, נהרג מפגיעת רכב משטרתי ממוגן בעוברו עם אופניו במעבר החציה בכיכר המרכזית של תקוע.
חן היה בן עשר ו-67 יום במותו, כ"ט בנובמבר התשע"ז.
קיבלנו אותו למתנה לזמן כל כך קצר, ובזמן הזה השאיר לנו חן מורשת של שמחת חיים וצחוק, מעוף ודמיון. חן אהב מאד לקרוא, לצאת לטיולים, לשיר, ולשחק עם כל המשפחה. אחד מהדברים שאהב מאד היה לרוץ. היה מודד לעצמו בסטופר את הזמן, שלוקח לו להגיע הביתה מכל מקום: מביה"ס, מהספריה, מחבר או מהפארק. נכנס הביתה מתנשף ומכריז: לקח לי דקה ועשרים שניות!
המירוץ על שמו היה פרי יוזמתו של חבר יקר, יאיר מימון, שלקח על עצמו את הפרויקט מא' ועד ת', וארגן מירוץ לכל תלמידי בי"ס אח"י תקוע, שם למד חן. הרגשנו, שחן נישא בליבותיהם של קהילת בית הספר, תלמידים, מורים והורים. כיום, כשהמירוץ גדל, אנו מרגישים שכולכם איתנו ביום הזה, כולכם עם חן. זוכרים ואוהבים.
חן היה אהוב על כל חבריו וחבר של כולם. לא היו אצלו שווים יותר או פחות. צירף למשחקים גם ילדים משכבת גיל נמוכה יותר, וילדים שלא היו מקובלים חברתית. כשהמורה סידרה מקומות ישיבה וכל ילד כתב על פתק ליד מי הוא רוצה לשבת, כתבו רבים מבני הכיתה את חן. כל אחד הרגיש, שחן חבר שלו. וכשהוא נשאל ליד מי ברצונו לשבת, השיב באמת ובתמים- זה לא משנה לי. כשהיה פוגש ברחוב אנשים מתקוע, מכל הגילאים, תמיד הקדים שלום בחיוך רחב. נתן לכולם הרגשה שהוא מכיר אותם ושמח לראותם.
אנו מבקשים לנצור את הרוח שלו, הרוח שנשארת איתנו לתמיד. חן לימד אותנו מה זה לאהוב את החיים, לאהוב את כולם, ולעשות את מה שאוהבים. כי את הדברים שעשה, תמיד עשה בחשק והתלהבות ועם ניצוץ בעיניים. בין אם זה העיתון של ביה"ס, מצגת במדעים, משחק טניס בשבת עם המשפחה או לצעוד ראשון בטיול ולשיר עם החברים.
יחד אתכם נזכור אותו, נאהב אותו ונמשיך איתו למצוא את הטוב ולדבוק בו.
