ראיון עם שיאלה, הלומדת באוניברסיטת מונטקלייר בניו-ג'רזי והגיעה לאחרונה לביקור בישראל, אשר במסגרתו השתתפה במרוץ ההתרמה למען תושבי הצפון.
20.8.06 ראיון עם שיאלה, הלומדת באוניברסיטת מונטקלייר בניו-ג'רזי והגיעה לאחרונה לביקור בישראל, אשר במסגרתו השתתפה במרוץ ההתרמה למען תושבי הצפון. האם תוכלי לתת קצת רקע על עצמך? שמי שיאלה מאיק , בת 27. גדלתי בניו-ג'רזי, אך ביקרתי תכופות בישראל לחופשה משפחה וחברים. למדתי באוניברסיטת בקווינפיאק בקונטיקט תקשורת המונים וגרפיקה ממוחשבת, ובמסגרת זו קיבלתי מלגה מהאוניברסיטה לשחק סופטבול. לאחר סיום לימודיי באוניברסיטה עברתי לישראל ועבדתי בתחום ההיי טק כ-4 שנים. במקביל עבדתי בבית הספר האמריקאי בכפר שמריהו כמאמנת כדורגל ובייסבול. זה הוביל אותי להבין שהגיע הזמן להחליף קריירה. רציתי להיות מורה לחינוך גופני, קיבלתי הצעה נהדרת לעבוד וללמוד כעוזרת בוגרים באוניברסיטת מונטקלייר בניו-ג'רזי וכיום נותרה לי עוד שנה אחת עד להשלמת התואר השני וקבלת תעודת הוראה. אני אדם פעיל מאד בתחומים שקשורים לספורט ופרויקטים בענף זה ובזמן שהייתי בישראל עזרתי להתאחדות הסופטבול בישראל להקים את נבחרת הסופטבול לנשים בישראל. בקבוצה זו אני המגישה, ואחותי ליאתי, בת 25, גם בקבוצה. נבחרת הסופטבול של הנשים השתתפה בשתי אליפויות אירופה האחרונות: הראשונה באיטליה ואחרונה בפראג. אחותי ואני באנו במיוחד מארה"ב כדי להשתתף במשחקים אלו. מה הביא אותך לישראל? אבי הוא יליד הארץ ולכן היינו מגיעים לארץ כל קיץ שני לביקור של משפחה וחברים. תמיד נהננו מאד בביקורים אלו ומאחר וליאתי ואנוכי גרנו בישראל לפרק זמן, כעת כשאנחנו סטודנטיות, אנו מגיעות מדי שנה לשחק סופטבול ולבקר במהלך חופשות הקיץ והחורף בין הסמסטרים. בקיץ זה ליאתי ואני הועסקנו כמדריכות בפרויקט "תגלית" עבור אירגון הנקרא ""Israel Outdoors. היינו בטיולים נפרדים, ליאתי הגיעה מניו יורק ואני הגעתי מקליפורניה, ושתינו הבאנו כ-40 סטודנטים בכל טיול לישראל לביקורם הראשון בארץ. הטיולים במסגרת הפרוייקט ארכו 10 ימים עם אפשרות להאריך את השהות ,לכן ליאתי ואני הארכנו את שהותנו כאן למשך כל הקיץ. הטיולים הסתיימו לפני פרוץ המלחמה בלבנון ואף הספקנו לקחת את הסטודנטים למסלולים קרוב מאד לגבול הצפון, ואפילו לנו בקיבוץ עמיעד מספר ימים. הטיול הוגדר כמוצלח מאד מאחר שהימים היו עמוסים בפעילויות ברחבי ישראל, המשתתפים פיתחו אהבה מיידית לישראל וכולם דיברו על תוכניתם לחזור לבקר. בגלל שהותנו בצפון, קרוב מאד לגבול לבנון, שם למדנו על הקרבות הקודמים שהתרחשו קרוב מאד למקום הימצאנו, אני בטוחה שרבים מהסטודנטים, אילו שהו עדיין בישראל, היו משתתפים במרוץ ספציפי זה רק כדי לעשות משהו, בכדי לתרום. האם היה חשוב לך להשתתף במרוץ עקב הרעיון העומד מאחוריו? במרוץ זה היה חשוב לנו להשתתף על מנת לעזור לתושבי הצפון. חברינו ומשפחתנו כולם הושפעו ממלחמה זו, חלקם תושבי הצפון וחלקם נקראו למילואים. פרט לאוכל, השתתפות במרוץ זה היה המעט שיכולנו לעשות על מנת לתרום, מאחר ואנו אוהבים את ישראל ומחשיבים אותה כביתנו. אנו פעילות מאד ועושות כל שביכולתנו לקדם ולהדגיש את החיובי במדינה, בנסיון לסתור ולהפריך את חוות הדעת השלילית, של התקשורת העולמית, על ישראל. כיצד עבר לך המרוץ? המרוץ היה התנסות מיוחדת, מאחר והוא היה הראשון עבורנו שהתקיים בישראל. ריצה עבורנו היא תחביב אתגרי ואנו באופן קבוע מנסים לשבור שיאים אישיים וממשיכים באימונים לשיפור הכושר הגופני, שכן כושר גופני ובריאות מאד חשובים לנו. במשך 3 השנים האחרונות השתתפנו במרוצים של 5 ק"מ בניו-ג'רזי, אולם מרוץ 5 ק"מ זה שמטרתו חשובה ואשר מתקיים ב"עירנו" תל-אביב, הינו בעל משמעות רבה עבורנו. מה השוני וההבדל בין מרוץ זה לבין Fun Runs המתקיימים בארה"ב, אשר הגו מרוצים מעין זה? בכלל, האם תוכלי לשפוך מעט אור על ריצות ה- Fun Runהמתקיימות בארה"ב? המילה "מרוץ" מעוררת מיד משמעות של תחרות. אם אתה טיפוס הסבור שאתגר הוא הנאה, אז כל מרוץ עשוי להיות "ריצה מהנה" ואם אתה טיפוס המתאכזב ממאמציך כאשר אינך זוכה או שובר שיא אישי, אז כל מרוץ אינו מתפרש כ"ריצה להנאה". אדם שלא אכפת לו מהזמן, אלא נהנה לרוץ או ללכת במיוחד עבור מטרה נעלה, ההתייחסות שלו למרוץ תהיה "ריצה מהנה". הריצה למרחק של 5 ק"מ הייתה למען סיבה מוצקה וכמובן שלא תוכנן כך מראש. בארה"ב מתקיימים בדרך-כלל אירועי מרוצים לגיוס תרומות עבור חקר וטיפול במחלות כמו: סרטן השד או מחלות לב, ולא מהסיבה שמדינות שכנות חוטפות חיילים ומשגרות טילים על אזרחים. אילו אירוע זה היה זוכה לפרסום רב וארוך יותר, אנשים היו מתעניינים יותר בריצה עממית זו ויותר אנשים היו זוכים להשתתף. לדעתי, רבים השומעים את המילה מרוץ חושבים אוטומטית שאין להם סיבה להשתתף אם אינם בכושר שיא. טרם הגעתי לארץ בדקתי מועדי מרוצים וגיליתי שבעונת הקיץ לא נערכים מרוצים בארץ. מכל מקום, מאחר ואינני יכולה להשוות מרוץ זה למרוצים אחרים בארץ, אלא רק לאלו הנערכים בניו-ג'רזי, השוני הבולט בין המרוצים הוא שבניו-ג'רזי לא השתמשו בצ'יפ כשיטת מדידת הזמן אלא בשיטה פשוטה, והצ'יפ עדיף בעיני. לעומת זאת שם במהלך המרוץ קיבלו כל הרצים מים ללא הגבלה ובסוף המרוץ מלבד המים קיבל כל משתתף גם כיבוד מזין. בנוסף, שם התקיימה הגרלה בסוף המרוץ וחולקו פרסים שנתרמו על-ידי נותני החסות. אכן, המרוצים בארה"ב תוכננו היטב ובקפידה, כמובן, שם יש יותר תקציב, כח-אדם וזמן התארגנות. ניתן לגלוש באתר http://www.jsrc.org/ למציאת פרטים נוספים לגבי מועדוני הריצה בניו-ג'רזי אליהם אנו שייכים. מה את עושה בימים אלה בישראל? במסגרת פרויקט "תגלית", ליאתי הגיעה לארץ ולמדה באולפן ליידיש באוניברסיטת תל-אביב, לקראת לימודי הדוקטורט שלה בספרות השוואתית בסמינר הטכנולוגי היהודי שבניו-יורק. החבר של ליאתי, אנדרו סטוקם, בן 27, הגיע אף הוא לארץ בפעם השנייה למשך כל תקופת הקיץ. אנדרו עומד לסיים תואר ראשון בתקשורת ואף צובר נקודות בפרוייקט בו התמחה בקיץ בנושא "הטיית התקשורת". אני נרשמתי לאולפן גורדון ללימודי עברית מתקדמת, מאחר ותמיד ישנן מילים חדשות ללמוד וברצוני לשפר את המבטא שלי. בנוסף, אני עובדת על כישורי הציור על משי בסטודיו של בתיה עוזיאל וכן עורכת המגזין "Grand Slam" עבור התאחדות הסופטבול בישראל. מאחר וזוהי גם חופשת הקיץ שלנו, אנו מבלים שעות רבות על חוף הים ויוצאים בלילות לבלות בנמל ת"א, בלילנבלום או הרצליה פיתוח עם חברים. האם תחזרי לבקר בישראל פעם נוספת, ואף לצמיתות? אנו חוזרים לארה"ב בסוף אוגוסט, משום שסמסטר הסתיו מתחיל בשבוע הראשון של ספטמבר והרי אנחנו עדיין סטודנטים. אני מקווה להגיע בפעם הבאה כחברת צוות של אחד הטיולים המאורגנים לארץ ולחזור לכאן שוב במהלך חופשת החורף בדצמבר. אנו נחזור לכאן בקיץ הבא מאחר ונבחרת הנשים של הסופטבול, אליה אני משתייכת, מתעתדת להשתתף פעם נוספת באליפות אירופה לנשים. בכוונתי לחזור לכאן לצמיתות לאחר השלמת תואר שני. שאיפתי היא לנצל את כשורי בתחום הספורט בארץ. |