לפניכם כתבתה של ד"ר קארן לרנר על הקשר ההולך ומתהדק בין ריצה ופעילות גופנית לשיפור המצב הנפשי.
13.3.2017
כולם יודעים שריצה ובאופן כללי פעילות ספורטיבית יכולות לגרום לנו להרגיש טוב יותר. אנו מניחים שהסיבה לכך היא שאנו מרפים את מתח השרירים או מגבירים את כמות האנדורפינים בדם. אך על פי ד"ר גון רייטי, (פסיכיאטר בכיר מהרווארד) הסיבה האמתית שבגללה אנו מרגישים טוב, היא שכשאנו מזרימים דם בעורקנו אנו גורמים למוח לפעול במיטבו.
מאת : ד"ר קארן לרנר – פסיכולוגית קלינית
אנו סבורים שהתועלת הנגרמת מריצה או מפעילות ספורטיבית היא בניית השרירים, שיפור מצב הלב והריאות, אך אלה הן השפעות לוואי של ההשפעה המכרעת של אלה על המוח שלנו. ריצה ופעילות ספורטיבית חיוניים לבניית המוח ולאחזקתו התקינה ופיתוח השרירים הוא תופעת הלוואי. במלים אחרות אנו ממשיכים לחשוב על הפעלת הגוף והשרירים בנפרד מפיתוח המוח, החשיבה והבריאות הנפשית שלנו.
התרבות שלנו עדיין מתייחסת לגוף ולנפש כאילו היו שתי ישויות נפרדות. כשיש לנו בעיות נפשיות אנו הולכים לפסיכולוג, או לפסיכיאטר שנותן לנו מרשם לטיפול בחרדה או בדיכאון. ברצותנו לחטב את השרירים שלנו ואולי אף להיות בריאים יותר אנו הולכים למאמן כושר או לסוגים שונים של פעילות גופנית. אך בפועל לפעילות הגופנית יש השפעה מכרעת לא רק על מצב השרירים שלנו, אלא בראש ובראשונה על פיתוח המוח שלנו ובהתאם לכך על המצב הנפשי שלנו ועל החשיבה שלנו. לריצה, כך מסתבר יש השפעה ברורה על פיתוח יכולת החשיבה שלנו. כמו כן, מסתבר שלפעילות סדירה של ריצה יש השפעה מידית על מצבי פאניקה חרדה ודכאון ועל ההפחתה המשמעותית שלהם.
דוגמא מהקליניקה
לפני שנים הגיע אלי לטיפול גבר בשנות השלושים לחייו שהיה במצב נפשי ירוד ביותר וחסר אנרגיות, לאחר שעבר מחלה קשה וגם שכל אב שנפטר ממחלה ממארת. בהגיעו אלי הוא היה מובטל מזה למעלה משנתיים למרות שהיה בעל מקצוע נכסף בו הצליח בעבר. אירועי חייו אלה הפילו אותו אל מצב רוח דיכאוני ואף החל לתהות לגבי מהות החיים. נפגשנו פחות מעשרה מפגשים אשר במהלכם הוא נזכר כיצד בעת שירותו הצבאי היה נוהג לרוץ מדי יום ריצות ממושכות.
זיכרון זה הביא אותו לחוות את החוויה האנרגטית שחש בעת הריצה, ולא עברו שבועיים מאז נפגשנו לראשונה והבחור החל שוב לרוץ, לאחר שנים של הפסקה. עם שיבתו לריצה החל מצבו הנפשי להשתפר ויכולנו לעסוק בעיבוד חוויות הטראומה והאבדן שחווה בשנתיים האחרונות. הספקתי להיות עדה לכך שהוא שב לעבוד במקצועו הקודם. הוא גילה שמקצועו הישן אינו מספק אותו יותר, אך כלכלית יוכל לספק לו הזדמנות ללמוד כיוון מקצועי חדש בתחום הטיפולי הגופני נפשי, שהבין לגביו פתאום שזו בחירתו האמתית. וכך, לאחר פחות מעשרה מפגשים התהפך מצבו הנפשי של מטופלי מן הקצה אל הקצה, כשהוא מוצא את עצמו בדרך חדשה שלא ידע עליה בעבר, כשמצב רוחו אנרגטי, חיוני ואף שמח בעקבות הגילוי החדש. בלא ספק המיקוד בהתנהגות התנועתית אצל מטופל זה היה המפתח לפריצת הדרך בעבודה עמו ובטרנספורמציה שעבר.
פעילות גופנית בשירות הטיפול הנפשי
הכנסתה של התנועה לזירת הטיפול הנפשי היא ענין ההולך וגובר בעשור וחצי האחרון. כללית כולם יודעים שפעילות גופנית ופיתוח גופני יכולים לתרום לבריאות הגופנית שלנו. פעילות גופנית ושמירה על בריאות גופנית שומרת גם על בריאותנו הנפשית, כפי שאומרת האמרה הרומית הידועה "נפש בריאה בגוף בריא". אלא שההבנות האלה מעולם לא היו ברורות יותר ובעלות תוקף מחקרי כמו שאירע בעשור וחצי האחרון.
הקשר בין תנועה ופעילות גופנית לתפקודים הנפשיים שלנו מקבל בעשור וחצי האחרון תוקף רב מכיוונם של מחקרים שונים העוסקים בהשפעת התנועה על מצבנו המוחי. ידע רב הצטבר הצביע הן על השפעתה של התנועה על הפחתה משמעותית ברגישות לחרדה ועל מפלס החרדה אצל אנשים הסובלים ממנה, או על השפעתה של התנועה על הפחתה משמעותית של רמת הדיכאון אצל הסובלים ממצב זה.
ריצה ואימוני כח כנגד סטרס, חרדה, דכאון, התמכרות והאטת תהליכי ההזדקנות של תאי המוח
איך הפעילות הגופנית מצליחה להשפיע על המצב הנפשי ?
בספרו "הניצוץ" (Spark), מראה רייטי שריצה ואימוני כוח לא רק משפרים את הביצוע, אלא גם לוחמים בסטרס, חרדה, דכאון, התמכרות ואפילו מאטים את תהליכי ההזדקנות של תאי המוח.
נראה כי אם אמון כושר היה מגיע בצורת גלולה, היא הייתה הגלולה הנמכרת של המאה!
מסתבר שהנעת השרירים מייצרת חלבונים המשייטים דרך הדם ולתוך המוח, שם יש להם תפקידי מפתח במנגנונים של תהליכי החשיבה הכי גבוהים. פעילות פיזית מציתה שינויים ביולוגיים שמעודדים את הקשר שבין תאי המוח. נמצא שאימונים מעוררים את המוח לכך שיהיה מוכן, רוצה ומסוגל ללמוד. לפעילות אקטיבית יש אפקט דרמטי על יכולת ההסתגלות, על מערכות מווסתות שלא היו מאוזנות והיא הכלי הכי טוב למי שרוצה לממש את מלוא הפוטנציאל שלו.
להתחיל לרוץ זה כמו לקחת קצת פרוזאק וקצת ריטלין משום שכמו התרופות, אמון כושר מעלה את אותם מוליכים עצביים שמרוממים את מצב הרוח. ההסבר העמוק לכך הוא שאמון כושר מאזן את המוליכים העצביים יחד עם יתר הכימיקלים העצביים שבמוח. שמירה על המוח במצב מאוזן יכולה לשנות את החיים.
ידוע כבר שאמון כושר מגביר את רמות הסרוטונין, הנורפינפרין והדופמין- מוליכים עצביים שמנווטים בתוך המחשבות והרגשות. ודאי כבר שמעתם על הסרוטונין ואולי אף ידעתם שמחסור בו קשור לדיכאון.
רייטי טוען כי פסיכיאטרים רבים שפגש לא מודעים מספיק לנזקים הנגרמים למוח בהיעדר פעילות גופנית. הם אינם יודעים שרמות רעילות של סטרס מוחקות את הקשרים בין ביליונים של תאי עצב במוח או שדיכאון כרוני מכווץ אזורים מסוימים של המוח. והם אינם יודעים שהתהליך הינו גם הפיך! כלומר אמוני כושר משחררים שרשראות של כימיקלים עצביים וגורמי צמיחה שיכולים להפוך את התהליך הזה ופיזית תומכים בתשתיות המוח.
אני מאמינה שלא ירחק היום ויותר אנשי טיפול נפשי יתחילו להזיז את הפוקוס מהכורסא והנייחות אל התנועה והפיתוח הנפשי האדיר שיכולה הפעילות הגופנית לקדם.
ד"ר קארן לרנר – פסיכולוגית קלינית