סקירת מרתון טבריה, 10.1.13

סקירת מרתון טבריה, 10.1.13

הרץ המוכשר מושיקו ישרים, מספר לנו על חוויותיו ממרתון טבריה, אשר התקיים בתאריך ה- 10.1.13

16.1.13

מאת מושיקו ישרים

 

כמו כל שנה כמיטב המסורת עמדתי על קו הזינוק של מרתון טבריה. אמנם אני רק בן 24 אבל יש לי עבר לא קטן במרחק המרתון המלא, למעשה זה היה המרתון השמיני שלי במספר.

כבר השתתפתי במרתון ברלין הנחשק ובמרתון פוזנן (פולין), אבל את האמת? אין כמו טבריה. באיזה מרתון ניתן לרדת היישר מהמלון לקו הזינוק כ- 15 דקות לפני יריית הזינוק? זה יתרון שלא יסולא בפז, שלא נדבר על המסלול המהיר ומעל הכל על הרגשת הביתיות שאותה לא חוויתי בשום מקום אחר.

כמו כל רץ מרתון טיפוסי ההתרגשות מתחילה כשבוע לפני הזינוק. עוקבים בקפדנות אחרי מזג האוויר, הכנות ציוד אחרונות, סגירת נהלי תוכנית ריצה אחרונים ובעיקר מריץ בראש את כל שלושת החודשים האחרונים בהם התאמנתי בצורה הטובה ביותר כדי להשיג את המטרה.

לדאבוני, בשבוע של המרתון התהפך לו מזג האוויר בצורה קיצונית. את השמש שליוותה אותנו החליפו עננים אפורים וכבדים שלא הפסיקו להוריד עלינו גשמי ברכה, הטמפרטורה ירדה משמעותית והרוחות התחזקו.

ביום רביעי, יום לפני המרוץ, כבר יצאנו לכיוון טבריה. ככל שהצפנו יותר כך גם מזג האוויר הלך והתאכזר אלינו. הייתי מרוסק מנטאלית מהמצב כי זה מרגיש כאילו פוגעים בערך הספורטיבי של המרוץ. כל הזמן הרצתי לעצמי בראש שלא משנה מה יהיה מזג האוויר מחר, התאמנתי מספיק טוב כדי שמחר אני אתן עבודה על המסלול והאמת? זה ניחם אותי מעט.

 

 

הגענו למלון כבר בסביבות השעה 16:00 וכבר מהכניסה לטבריה הייתה אווירת חג. רצים גדשו את טבריה ולכולם מטרה אחת עיקרית- לצלוח שוב או בפעם הראשונה את האתגר המדהים הזה. את ערכות הריצה היה ניתן לקחת במשך השבוע שלפני המרתון באצטדיון הדר יוסף אבל מי שלא עשה זאת יכול היה לאסוף אותה בקומה התחתונה של מלון "ליאונרדו פלאזה" שאירח את האירוע.

מחוץ למלון הוקם אוהל גדול שבתוכו הוקם מתחם האקספו. לדעתי חווית האקספו היא חלק בלתי נפרד מהמרוץ ובמקרה הזה יש לנו עוד הרבה ללמוד מחברינו ברחבי העולם שנותנים דגש גם על אקספו חוויתי.

בערב נערכה לה ארוחת הפסטה המסורתית, אבל השנה החלטתי לוותר עליה והלכתי לארוחת הערב במלון בו התאפסנתי, בכל זאת כבר שילמתי על חצי פנסיון אז לא ננצל? אבל מעדויות בקרב חברי הרצים שכן היו ניתן היה לחוש שהם מאוד נהנו מאותו ערב פסטה. לאחר הארוחה התקבצנו בלובי המלון לתדרוך אחרון עם המאמנת, זהבה שמואלי, קצת נהלים והמון רעל הייתה מנת חלקו של אותו תדרוך. אני מבחינתי ידעתי מה אני צריך לעשות, למעשה הייתי צלע בתוך שלישיה (שלומי ליאון, אורן בועז ועבדכם הנאמן) שהלכנו על sub 2:40.

 

ערב הפסטה

 

לאחר התדרוך עלינו לחדר ובשעה 21:30 לפי הכתוב בספר כבר היינו במצב מאוזן בתוך המיטה. אני בניגוד להמון רצים לא מתקשה להירדם בלילה לפני המרתון ולא עברו כמה שניות עד ששקעתי בשנת ישרים.

בוקר המרוץ, 6:00 בבוקר והשעון מצלצל, אנחנו קמים, מתמתחים, פותחים את הווילון בחדר וחיוך ענק נמרח לנו על הפנים. כאילו הלכנו לישון במדינה אחת והתעוררנו במדינה אחרת. לזריחה בהירה כזו לא ציפינו גם בחלומות הכי ורודים שלנו, באותו הרגע הבנתי שזה סימן, היום אני הולך לעשות תוצאה. התארגנו וירדנו לתדלוק אנרגיות אחרונה בחדר אוכל. חדר האכול היה מפוצץ ברצים, כל אחד מכונס בתוך עצמו, ממוקד מטרה. אני מכין לעצמי ולשלומי את כריך ה"אלופים של מושיקו" שמכיל חמאת בוטנים, דבש ופרוסות בננה, ואנחנו בולסים מכל הבא ליד, מתוך מחשבה שהאנרגיה היא לא זאת שתפגע לנו במרתון. אחרי קצת צחוקים עצורים וחצי מאולצים עלינו לחדר להכנות אחרונות. את הציוד כמו בכל שנה אני מכין לי במרוכז על השולחן בחדר. מספר החזה כבר על הגופייה והצ'יפ כבר על שרוכי הנעל. אנחנו מתלבשים בקפדנות, בודקים ששום דבר לא הולך לשבש לנו את הריצה.

השעה 8:35 ואנחנו מבינים כי זה הזמן לצאת אל שטח הזינוק. זה מה שאני אוהב במרתון טבריה, 25 דקות לפני הזינוק יוצאים מחדר המלון לקו הזינוק, איפה יש תנאים כאלו?

אנחנו יוצאים מפתח המלון לעבר קו הזינוק ואיתנו עוד כ- 2000 רצים שהשקיעו את מיטב כוחם בהכנה למרתון הזה. השנה זו השנה הראשונה שלרצים המהירים נתנו מספרי חזה בין 1-199 שממקם אותם בשורה הראשונה של הזינוק. מהר מאוד הבנו שבמדינתנו עדין לא מוכנים לנהלים הללו ובקו הראשון עמדו גם אנשים שמתכננים את לרוץ את המרתון ב- 4 שעות, חבל.

 

 מושיקו (חולצה כחולה) בדבוקה של הק"מ הראשון

 

דקה לזינוק, אני ובני הזוג שלי לדרך עומדים דרוכים, מאחלים אחד לשני הצלחה. שלושה חודשים התאמנו בשביל הרגע הזה והנה הוא מגיע! זהו יצאנו לדרך. אנחנו מתחילים לרוץ מתמוגגים ממזג האוויר המושלם שפקד אותנו. החיוך הזה נמחק מהר מאוד. כק"מ מקו הזינוק יצאנו מהחלק מוגף ההרים של טבריה ואז התחילה הרוח. לא הבנו מאיפה זה הגיע. רוחות מטורפות של 15-20 קמ"ש. השקענו כל כך הרבה בהכנות! מה נעשה? מהר מאוד התעשתנו על עצמנו והבנו שפה צריכה להיות עבודת צוות במיטבה. היינו קבוצה של 5 רצים, החלטנו שכל 500 מטר מתחלפים מובילים שירוצו כנגד הרוח וכל השאר נחים על הגב שלהם, בשפה המקצועית דרפטינג. עבדנו יפה כצוות, המובילים מתמקדים בהובלה והאחרים דואגים למים. עמדות המים מוקמו כל 5 ק"מ ופעלו כהלכה. הנה הגענו לחצי. מסתובבים ומבינים שמפה כל ק"מ שעובר אינו חוזר. לשני חבר'ה מאתנו הקצב היה גבוה מידי והם האטו. נשארנו רק שלומי, אורן ואנוכי. בגלל  השינוי בגודל הדבוקה הבנו שגם צריך לשנות טקטיקה. הפעם רץ אחד מוביל והשניים האחרים בתור ישר אחריו. הקור מקפיא את העצמות, אבל האדרנלין זורם ולא מרפה. אחרי הסיבוב בחצי מתחילים לראות את כל האנשים מאחוריך וזה נותן עוד יותר אנרגיות. אנחנו לא מתפתים להגביר את הקצב ונצמדים לתוכנית. הגוף רוצה להתפוצץ אבל זה עדין מוקדם, עדין מפחדים מה"קיר" המקולל שעלול לפגוש אותנו בדרך. הגענו לתחנה של GU שמוקמה בקילומטר ה- 27. מתדלקים ג'ל וממשיכים לעבוד.

אנחנו מגיעים אל הק"מ ה- 30 הידוע לשמצה, פונים ימינה בצומת צמח ואני אומר לחבר'ה "יאללה ישורת אחרונה לטבריה". אנחנו מרגישים חזקים מאוד אבל עדין לא מתפוצצים. הק"מ ה- 35 הוא האהוב עלי במרתון, מגיעים אל שערי בית הספר היסודי בטבריה ומחוץ לו מחכים לנו כל התלמידים. הקטנטנים שולחים ידיים לקבל כיף ואני מוודא שאני לא שוכח לתת להם את הכבוד שמגיע להם על העידוד ומחזיר להם כיף עם אהבה גדולה. 5 ק"מ לסיום ואנחנו מבינים שמפה מתחילה העבודה האמתית. יורדים לקצב של מתחת ל- 3:40 לק"מ ומנסים לשייט עד לקו הסיום. שלומי הרגיש יותר חזק מאתנו וקיבל את ברכת הדרך לפתוח רגליים. אורן ואני בכוחות אחרונים שומרים על הקצב תוך כדי שמירה אחד על השני. כקילומטר לסיום אנחנו מחליטים שאת המרתון הזה אנחנו מסיימים ביחד. ואז מגיע המשפך אל קו הסיום ואיתו מחווה גדולה של רצים, אורן ואני מחזיקים ידיים ורצים יחד את 200 המטרים האחרונים אל קו הסיום!

 

 בקו הסיום עם התוצאה הנהדרת

 

גבירותיי ורבותיי! שיא אישי חדש! כנגד כל הסיכויים ותנאי הטבע! 2:40:35 שע'! נכון שרציתי להיות SUB 2:40 אבל אני מאושר עד הגג! שמח בחלקי. שיפרתי את השיא אישי שלי בתוך חודשיים וחצי ב- 3 דקות בדיוק! חיבוק מרגש של שלישיית הדבוקה. כולנו עשינו את זה ביחד, כולנו קבענו שיאים אישיים. האימונים הקשים והמוקפדים הניבו את התוצאות הרצויות. מיד לאחר מכן אני רץ אל הוריי. אין על ההורים האלה שבאים אחרי לכל מרתון ברחבי הגלובוס ומתרגשים איתי כל פעם מחדש.

בקו הגמר ישר כיסו אותנו בשקיות טרמיות וקיבלנו מים בשפע.

בכל מקרה לסיכום, אני כבר 4 שנים רצופות רץ במרתון טבריה וכמו שזה ניראה עכשיו זה יקרה גם בשנה הבאה. מרתון טבריה התברך במסלול מעולה ויפהפה, ברמת ארגון משתפרת ובאווירה ביתית שלא ניתן למצוא באף מרתון אחר ברחבי העולם. בשנים האחרונות מרתון טבריה הפך למאוד אטרקטיבי מבחינת פרסי הזכייה ולכן מושך אליו רצים מהשורה העולמית הראשונה. השנה ירדו מקו ה- 2:10 שע' 6 רצים! זו כמות מדהימה! אפשר לומר בפה מלא כי המרתון בטבריה הקטנה שלנו הפך לאחד מהמרתונים המהירים ביבשת.

אנחנו כבר נתראה על מסלולי הריצה ברחבי הארץ!

 

קרוב ל- 6,000 תמונות ב- 9 גלריות מחכות בגלריית התמונות


printer
שם מלא:*
כותרת:*
תוכן התגובה: