הרץ שי קולר מספר לנו על חוויותיו ממרוץ הרצליה ה- 10, אשר נערך ביום שבת ה- 2.5.2015
מרוץ הרצליה 2015- חוויה בלתי נשכחת
4.5.2015
מאת שי קולר
ממועדון Run With Moshe
המטרה: מרתון ראשון בת"א בפחות משלוש שעות. כדי להשיג זאת אני משקיע חודשים של אימונים, קם מוקדם מהרגיל בבוקר ומשתדל שהאימונים יהיו הכי טובים שאפשר: לישון מספיק ולאכול טוב. חודש וחצי לפני המרתון נפצעתי בברך. פציעה שהשביתה אותי לחודשיים וחצי וגרמה לי לפספס את המרתון. כל מי שהתאמן ברצינות למשהו ולא הצליח להגיע מכיר את ההרגשה.
שי וחבר בכינוס
המרתון עובר, חודש מרץ מגיע ואני כבר מתחיל לחשוש שלא יהיו לי מספיק אימונים לפני מרוץ הרצליה אבל אני פשוט לא מצליח לחזור לרוץ, הכאבים לא עוברים ומתחיל לחלחל בי חשש שבחודשיים וחצי של פציעה איבדתי את כל הכושר שהיה לי לפני הפציעה ואני מתחיל לחשוב אולי לוותר גם על ההשתתפות במרוץ הרצליה. לאט לאט אני חוזר לרוץ שוב כשאחרי כל כמה אימונים טובים מגיע שוב אימון עם כאבים. אחרי רצף של כמה אימונים טובים אני רוצה להתחיל ללחוץ ולעבוד על המהירות ומשה, המאמן, מנסה לרסן אותי.
הלהקה מחכה
אפריל, חודש לפני מרוץ הרצליה ועדיין לא הצלחתי לעשות אפילו אימון אחד שאני יכול להגדיר כחזק וגם בריצות הקלות אני עדיין מרגיש את הברך. כדי לשמור על כושר עם פחות עומס אני מחליט לשלב רכיבות כביש. הרכיבה קשה אבל מהנה רק שההתאוששות שלי מהרכיבות הרבה יותר איטית מאשר מריצות, הגוף שלי עדיין לא רגיל למאמץ הזה.
אני מחליט שאם אני לא יכול להגיע בכושר שיא להרצליה לפחות אנסה להקל על עצמי ולרדת קצת במשקל. מכיוון שאני לא רוצה להפסיק לאכול בתקופת עומס אימונים, אני מפסיק רק עם בצקים וסוכרים. 3 שבועות עוברים והשילוב של הרכיבות החזקות, הריצות והתזונה ואני יורד 3 קילו.
שבועיים למרוץ, אני מאבד עוד קילו ומתחיל להרגיש סחרחורות בסיום של אימונים קשים. אני מגיע לאימון קריטי במטרה לבחון את מצב הכושר שלי ולדעת לאיזה קצב לכוון בהרצליה. המחשבה: סביב ה 38:30 דק' בהרצליה, האימון: חימום ארוך, ק"מ על 4:15 דק' ואז 6 ק"מ על 3:50 דק' לק"מ או פחות לפי תחושה. אני מתפרק כמעט מיד אחרי החימום, הגוף לא סוחב ואני בקושי מצליח לסיים את הק"מ האחרונים על 4:10 דק' לק"מ. כשכמעט כל ק"מ אני מאט עוד יותר, כל הגוף כואב לי ואני רק רוצה לסיים את האימון הנוראי הזה. 3 ימים לאחר מכן אני מרגיש חלש ובקושי מסיים אימון רכיבה ומבין שכנראה הגזמתי. השילוב של הירידה של 4.5 קילו ב- 4 שבועות יחד עם העומס של הרכיבות, הריצות ואימוני הכוח התישו אותי והגוף דואג שאדע זאת. אני מתחיל לפקפק ביכולת שלי לרוץ בקצבים האלו וחושב שאולי משה מעריך את היכולות שלי יותר מדי. אני נלחץ ומתחיל לאכול יותר: מתוקים, לחם וכל מה שאני מצליח להכניס בארוחות.
עוד שבוע עובר, שבוע וחצי לפני המרוץ, ניסיון נוסף לבדוק את מצב הכושר כשהפעם אני מתודלק באוכל ועם פחות עומס באימונים. באימון הזה הכל מתחבר ואני מסיים אימון מעולה בקצבים שאף פעם לא עשיתי ולא האמנתי שאני מסוגל להחזיק. אחרי האימון הזה אני מתחיל להאמין שגם ה 38 דקות בהישג יד.
יום המרוץ מגיע, מזג אוויר מושלם. מתחילים חימום ואני מרגיש את האנדרנלין ומקווה שהכל יעבור חלק. שעת הזינוק מתקרבת והאוכל שאכלתי בבוקר מתחיל להפריע לי בבטן. אני מחליט להתעלם ומתקדם לקו הזינוק אבל לא מצליח להתקרב, מוותר ונעמד קרוב לפייסר של ה- 45 דקות למרות שאני יודע שזה לא הקצב שלי. לא מתחשק לי להתחיל לדחוף אנשים רגע לפני הזינוק, את האנרגיות שלי והריכוז אני מעדיף לשמור לריצה. מזנקים ואני שוכח מהכל: אין יותר כאבים, שום דבר לא מפריע לי, אני מרוכז לגמרי בריצה.
זינוק מקצה 10 ק"מ
ק"מ ראשון אני מפלס דרך בין אנשים איטיים ממני וחושש שאני מפסיד כאן זמן יקר שיהיה לי קשה להשלים אח"כ. את הק"מ הראשון אני מסיים בקצב של 3:46 דק', מהיר מדי ואני מבין שאני חייב להאט. ק"מ שני, הצפיפות יורדת, אני מרגיש מעולה אבל עוצר את עצמי ומסיים אותו קצת לאט מהמתוכנן. מתחילים את הירידה לאיילון, מעיף מבט בשעון ורואה 3:25 דק' לק"מ ומכריח את עצמי להאט. ק"מ שלישי נגמר על 3:45 דק', שוב מהר מדי, חייב להאט ולשמור כוח לסוף. אני מאט עוד קצת אבל שומר על קצב טוב. ההרגשה עדיין טובה אבל אני עוצר את עצמי בידיעה שאני עלול לשלם על זה בעלייה חזרה.
שי לקראת קו הסיום
מגיעים לנקודת ה- 7 ק"מ ואני כבר מבין שאני בקצב מהיר מהתכנון אבל עדיין מרסן את עצמי ושומר כוח לסוף, גם ככה התחלתי מהר מדי. אני מגיע לעלייה ומצליח לשמור על קצב טוב במאמץ סביר. העלייה נגמרת ונשארו עוד כ- 2 ק"מ לסיום. הגיע הזמן לתת את כל מה שנשאר ואני מגביר. השעון מצפצף לק"מ האחרון. אני מגביר שוב ועדיין מרגיש שיש לי מה לתת. 500 מ' אחרונים אני ממשיך להגביר ומרגיש שנגמר לי האוויר אבל יודע שיש רק עוד כמה מאות מטרים. אני עובר אנשים וכשהם רואים אותי חולף על פניהם הם מגבירים ומנסים להיצמד אליי. אני חושב על הק"מ המהיר שעשיתי לפני שבועיים בסוף אימון עליות ויודע שאני מסוגל לרוץ בקצבים האלו. הריאות שורפות לי ואני חושב לעצמי רק עוד כמה שניות. חוצה את קו הסיום, יש מוזיקה ברקע ואני מרגיש מעולה. אף פעם לא סיימתי מרוץ עם הרגשה כל כך טובה.
שי בקו הסיום (כובע שחור)
התוצאה הרשמית: 38:00:58 דק', כשאת ה- 5 ק"מ האחרונים רצתי בזמן של 18:24 דק'. סיימתי עם חיוך ואופטימיות. כנראה שיכולתי לגלח עוד כמה שניות אבל סיימתי עם הרגשה מעולה, התחושה שאני מסוגל ליותר וההרגשה הטובה לאורך כמעט כל הריצה השאירו לי טעם של עוד ורצון להמשיך לרוץ ולהתאמן.