ב- 13.12.1990 הייתי חייל צעיר בבסיס חיל אויר ברמון...
16.10.2017
מאת אדם פרנקלין
מועדון Bgym Runners
ב- 13.12.1990 הייתי חייל צעיר בבסיס חיל אויר ברמון, כאשר הגיעו הידיעות על מטוס הססנה שהתרסק דקות לאחר המראתו מהבסיס אל תוך צלע ההר ועליו 4 טייסי מסוק אפאצ'י וקצינת המבצעים של הטייסת.
זיו גרוך שעל שמו נקרא המרוץ, היה אחד הטייסים שהיו על המטוס בדרך הביתה. הוא היה בן 25 ממש בתחילת חייו כשעתיד מבטיח מאוד לפניו. הייתי רוצה להאמין שאם היה קופץ הבוקר למרוץ היה גאה מאוד באירוע ההנצחה שלו ובאווירה ששררה בו.
קצת לפני שהשמש הפציעה בקיבוץ גליל ים מתחילים להתאסף במקום הרצים למרוץ. יש מאות מרוצים כאלה בשנה. מרוץ גליל ים נחרט בזיכרון כאחד המיוחדים. אין לי הסבר מסודר מדוע זה כך, אולי זה בגלל שכאן היה המרוץ הראשון שלי, או אולי בגלל התמהיל המאוד מיוחד של הרצים שבאים לרוץ כאן. ילדים בני 4 עושים חימום ומתיחות לצד אלופים חדשים וישנים.
המסלול מתחיל בירידה מתוקה, ממשיך בשדות ופרדסים, נוגע בכביש וחוזר חזרה. בדרך רצי ה- 5 ק"מ מתחככים ברצי ה- 10 ק"מ בשבילי השדה, אלה מביטים באלה- אלה שרק התחילו באלה שעוד מעט יסיימו. לבסוף, יש כ- 200 מ' של עלייה בזווית לא פשוטה שסוחטת מכולם את טיפת האנרגיה האחרונה.
באותם 200 מ' יש תופעה מיוחדת: מאמני כל הקבוצות רצים הלוך ושוב את העלייה הזאת עם המתאמנים שלהם, ההורים עם הילדים שלהם, ילדים עם ההורים שלהם... אולי זה מה שהופך את המרוץ הזה לכל כך מיוחד. כאן במרוץ כזה נוצרות החוויות הראשוניות, האוטנטיות שנחרטות אצל הרצים הצעירים והחדשים. זהו מרוץ שאם אתה מסתכל סביב נדמה שלכולם חשוב שהמרוץ יהיה מוצלח, שכולם ייהנו, שהחוויה תהיה מלאה. כאילו התהפכו היוצרות ולמרות עבודה קשה מאוד מאחורי הקלעים של מארגני המרוץ מריל טיימינג ומתנדבי הקיבוץ, לא באים למרוץ הזה בכדי לראות מה מקבלים בתמורה לאגרה, אלא להפך. שום דבר לא יכול לקלקל את מרוץ גליל ים, הוא תמיד יהיה מוצלח.
זינוק מקצה 5 קמ
ארץ ישראל היפה, אידיאל של בריאות, אחווה, פרגון הדדי. אחחח... אם רק היה ניתן שהילדים שלי, שרצו גם במרוץ, היו יכולים להיות חשופים לכך יותר ביום יום שלהם. אפשר לשמוע את האנגלית של הילדים המדהימים של בית הספר האמריקאי מאבן יהודה, מתערבבת בערבית של הרצים המוכשרים מטירה, צעקות עידוד של קבוצת Runners Bgym הגדולה יחד עם קבוצת התותחים של M&M. האווירה על קו הסיום מזכירה במעט את שרוולי הסיום של מרתונים גדולים.
בית הספר האמריקאי
כיף גדול לראות דווקא את דור העתיד של עולם הריצה בישראל מתפתח כאן. מדהים לראות את הרצינות התהומית של הקטנטנים האלה על קו הזינוק של ריצת 2 ק"מ. ריצות קצרות, קשות יותר על הריאות מריצות ארוכות. תכנון ריצה ושיקול דעת יבואו רק עוד כמה שנים כשיגדלו. כך החמודים מגיעים לקו הסיום בלי אוויר תרתי משמע, על פרצופם מרוח חיוך ענק וחיוור או אדום ולפעמים גם דמעות של התרגשות והקלה, של התגברות על קושי גדול מאוד, אל מול העיניים הלחות של ההורים.
זינוק מקצה 2 ק"מ
גם קטגוריות הריצה כאן כיד המלך ומחולקים עשרות רבות של גביעים, תוספת מתוקה של המארגנים למרוץ. מדי פעם גם ניתן לראות פרצופים חדשים מאושרים על הפודיום- כאלה שזה הגביע הראשון שלהם. הם עומדים כתף אל כתף עם שועלי ריצה ותיקים וותיקות שבארונות הגביעים שלהם כבר אין מקום.
עשרות רבות של גביעים בטקס
לסיכום, לא רק שמדובר על אחד המרוצים הוותיקים שקיימים בארץ, הוא גם אחד המאורגנים, המהנים והמספקים ביותר ודרך נהדרת להתחיל את "אחרי החגים".
אדם בדרך
אדם בסיום