סיכום מרתון טבריה 2014 שלי - דובב מזור

סיכום מרתון טבריה 2014 שלי - דובב מזור

לפניכם סיכום מרתון טבריה ה- 37, אשר נערך ביום שישי ה- 10.1.14, מאת דובב מזור

20.1.2014

מאת דובב מזור

שחושבים על טבריה, הדבר הראשון שעולה לראש הוא כמובן הכנרת (ואולי על ישו שהתהלך עליה), אך ביום שישי ה- 10.1.2014 התקיים מרתון טבריה בפעם ה- 37, עם שיא נרשמים של קרוב ל- 2000 משתתפים במקצה המרתון (כ- 1700 סיימו). נתון מרשים נוסף במרתון זה, הוא העובדה שלא פחות מ- 70 ישראלים ירדו מזמן של 3 שעות. זו אולי כמות הרצים הרבה ביותר שירדה אי פעם במרתון בישראל מגבול 3 השעות. מעבר לכמות השיא של המשתתפים, מדובר בעומק רב בקרב הרצים, במונחים ישראליים.

הפעם האחרונה שרצתי במרתון טבריה הייתה ב- 2008. יותר מדי זמן עבר מבלי לפקוד אירוע מרכזי שכזה במפת הריצה הישראלית, והשנה לאחר 6 שנים ושני מרתונים מלאים בתל אביב בתקופה זו, החלטתי לקחת בו חלק עם זמן יעד של 2:55 שע'- שחזור של התוצאה הקודמת שלי במרתון זה מ- 2008.

מהר מאוד נוכחתי לדעת שאין סיכוי שאוכל להקדיש את כמות האימונים שהקדשתי בתקופה דאז (5 למיטב זכרוני). עם עומס עבודה לצד שגרת החיים העמוסה מצאתי את עצמי עם 3 ריצות בשבוע: 2 ריצות של 10-12 ק"מ באמצע השבוע ועוד אחת ארוכה בסופ"ש והבנתי שמזמן יעד של 2:55 שע' אני יכול לשכוח. בחודשים אוקטובר-נובמבר היו לנו שבועות עם מעל 3 אירועים ובאחד השבועות אף 6 אירועים בשבוע אחד- שבוע שגירדתי בו 2 ריצות. במקביל, באוקטובר הופיעו לי כאבים במקום מועד ומוכר בירך. לקחתי לעצמי שבוע מנוחה והייתי בטוח שאוותר על המרתון. חזרתי לרוץ עם חששות ועם הכרה שיהיה ריאלי יותר לכוון לאזור ה 3:05 שע' (שזה יהיה המרתון האיטי ביותר שלי) ומכיוון שכך כל המוטיבציה ירדה לי ולא ראיתי טעם להמשיך להתאמן כי זה לא מספיק רציני בשביל מרתון.

עד כאן בכי ותירוצים.

באחד הערבים באותה תקופה ישבתי עם חברים שהפצירו בי לא לוותר ושבחיים יש תקופות ועליי להכיר בכך שבתקופה שכזו לסיים עם 3:05 שע', זה שקול לסאב 3 בתקופות היותר צעירות שלי. שוכנעתי והמשכתי.

הכאבים חלפו, המוטיבציה גברה ומצאתי את עצמי בנובמבר עדיין עם קילומטראז' נמוך, אך נכון וממצה: אימון אחד איכותי, אימון נוסף קל של כ 10-12 ק"מ וריצה ארוכה משובחת. למעשה עיקר ההכנה שלי הייתה בריצות ארוכות טובות. לא שהייתי ממליץ על התוכנית לאדם מן היישוב (קילומטראז' שבועי נמוך מאוד וריצה ארוכה מאוד חסרת פרופורציות לקילומטראז' השבועי), אך בניתי על ריצה זו כמה ש"יציל" אותי בהכנה למרתון: אם השבוע בינוני-מינוס, אז שהריצה הארוכה לפחות תהיה מעולה.

ואכן בכל שבוע השקעתי בריצה ארוכה ל- 30 ק"מ ויותר, עם לפחות 6 ריצות מעל 30 ק"מ. על הריצה הארוכה בשיא היה להיות למרחק 37 ק"מ, והרגשתי כל כך טוב בריצה זו שמשכתי ל- 39 (אם כי איני ממליץ לרוב האנשים) ק"מ ב- 2:57 שע' ויכולתי לסיים ריצת מרתון סביב ה 3:10 שע' באותו יום.

 

הריצה המסכמת- 3 שבועות לפני המרתון

 

זו הייתה אולי נקודת השיא שלי מבחינת המוטיבציה בהכנות, וזאת לאחר ששבוע קודם במבחן אישי לחצי מרתון קבעתי 1:27 ש'.

משני אבני בוחן אלה הבנתי "שיש לי את" זה ברגליים והרגשתי חזק מאוד. מתוצאת מבחן חצי המרתון שלי ידעתי שאת ה- 3:03 שע' יש לי ברגליים ואולי אף אוכל להוריד עוד קצת אם אגיע למרתון רענן ואתפוס יום טוב. לרדת מ- 3 שע' במרתון זה היה מבחינתי בגדר התעלות עצמית ולא היה לי אומץ לכוון לשם.

בתקופת החידוד לא ממש היה לי לאן להוריד עומס, בעיקר משום שהקילומטראז' השבועי היה כ"כ נמוך ועם 3 ריצות בשבוע- אין ממש לאן להוריד, אלא לקצץ מהריצה הארוכה. שבועיים לפני המרתון בארוכה רצתי 30 ק"מ ובארוכה שבוע לפני המרתון רצתי 19 ק"מ. זו גם הייתה ריצת דלדול הפחמימות (אם כי הייתה איטית יחסית לריצת דלדול). ריצה זו התקיימה בשבת ולוותה בשלושה ימים (שבת-ראשון-שני) נטולי פחמימות ככל הניתן. בימים שלישי-רביעי-חמישי ביצעתי העמסת פחמימות. אין הרבה רצים כיום שעושים זאת. עשיתי זאת כבר במספר מרתונים ובכולם הלך לי מעולה (ביחס להכנות כמובן). ואכן, הרגשתי טוב בשלב ההעמסה ולמעשה עד זינוק המרתון הרגשתי ממש טוב ועם בטחון רב.

ביום חמישי (9.1) כשהגענו לטבריה ראינו כי כל העיר לבשה חג לקראת המרתון: עם הגיענו לעיר אפשר היה לראות את כל השלטים המפרסמים את בואו של המרתון וכשמתקרבים למלון המארח רואים יותר ויותר אנשים "תמימים", אשר עין בלתי מזויינת לא תוכל לראות שמדובר ברצים (שעוני היד, הכיתוב על החולצות, התיקים שלהם ועוד).

באותו ערב חמישי, התקיים ערב הפסטה המסורתי. פסטות, נודלס, אורז, ירקות ולחמים היו רק חלק ממה שהוגש בערב מפנק זה. ערב הפסטה פוצל ל- 2 חדרים על מנת לאפשר לרצים להתרווח ולא להידחק בחדר אחד. חלוקת הערכות השנה הועברה למלון הסמוך ועימה גם דוכני המכירה, וזאת במטרה לרווח את הצפיפות האופיינית בערב זה. כאחד בעל רעב תמידי ובייחוד לאחר דיאטת פחמימות רצינית בימים שבת-ראשון-שני, לא לקחתי סיכונים והבאתי איתי אורז מהבית שאכלתי במלון. נוסף על כך אכלתי בערב הפסטה ובנוסף אכלתי כריך כארוחת לילה. הרגשתי מתודלק ומוכן.

 

 ערב הפסטה

 

ערב המרוץ התלבטתי רבות, האם ללבוש חולצה קצרה או ארוכה. החלטתי ארוכה- כפי שרצתי בכל התקופה האחרונה בבקרים הקופאים. שמתי שעון ל 6:00 וקמתי יקיצה טבעית בסביבות 4:00- כנראה מההתרגשות בתת-המודע שלי. קרוב ל- 2 שעות שינה יקרות ירדו לטמיון, אבל זה חלק מהעניין, אני חושב שזה שכיח, מקובל בקרב רצים רבים והגיוני, נוכח ההתרגשות מהיום הגדול.

בבוקר כאשר יצאתי לבדוק מה מצב מזג האוויר, נוכחתי לדעת שלא כ"כ קר כפי שצפיתי ולכן החלפתי את החולצה הארוכה בקצרה וליתר ביטחון לקחתי גם כפפות וכך יצאתי לאזור הזינוק. חימום קל של כמה דקות ריצה קלה והופ- לקו הזינוק, תוך הנעות מפרקים במקום. המרוץ הוזנק באיחור של מס' דקות- לא קריטי- ועד אותו הרגע הרגשתי ממש מצויין מכל הבחינות והרגשתי שזה היום שלי.

התוכנית הייתה לפתוח בקצב של 4:20 לק"מ ובהמשך אם ארגיש טוב- להגביר. הפייסרים של ה- 3:00 שע' היו מושיקו ישרים ודוד בן סיני- 2 רצים מנוסים ורציניים מאוד ובהחלט ראויים להוביל פייסינג שכזה. לא תכננתי לרוץ איתם- גם כי היה נשמע לי יומרני מדי כבר מלכתחילה לרוץ בקצבים כאלה וגם כי אני מכיר את גופי ויכולותיי היטב והעדפתי להקשיב לגוף ולהיות הפייסר של עצמי כמו בכל המרוצים האחרים.

באזור הק"מ ה- 3 הגיעו אליי הפייסרים של ה- 3:00 שע' ביחד עם דבוקת רצים גדולה (זה לא שפתחתי מהר, אלא שהם פתחו לאט והגבירו אט-אט). בהחלטה של הרגע בחרתי להיצמד לדבוקה ולקוות לטוב. השיקול היה כזה- אם הייתי נשאר בתכנון המקורי ומסיים באזור ה 3:03 שע', אמנם הייתי עומד במטרה, אך התוצאה לא הייתה מרגשת אותי ביחס למה שידעתי מהעבר. אם לחילופין הייתי נצמד לפייסרים ובהמשך מגלה כי הקצב גדול עליי, הייתי מאט ועדיין מסיים באזור ה 3:03 שע'. זה אולי היה לא הכי אחראי לקחת החלטה כזו באותו הרגע, אך זה היה בבחינת הכל או לא כלום. יש לי מספיק ניסיון ברגליים ואדע להגיב בהתאם- זה מה שעבר לי בראש. חוץ מזה היו בדבוקה אלדד ומושיקו שזו הייתה סיבה מספיק טובה לרוץ איתם, אפילו קצת.

הדבוקה הייתה די גדולה וטוב שכך, היות והרוח לא הייתה סלחנית והיכתה בנו כל הדרך הלוך. מי שעמד בראש, בעיקר הפייסרים, חטפו חזק מהרוחות. לצערי כבר מהקילומטרים הראשונים הרגשתי כבדות בגוף ושלא ככה ציפיתי לפתוח את המרתון, אלא רענן וקליל יותר. אין לי הסבר מדוע זה קרה היות והשבוע האחרון היה קל מאוד ומאגרי הגליקוגן היו מלאים. לא כל דבר אנו יכולים להסביר, ובעיקר במרתון, בו מתרחשות לא אחת תופעות בלתי צפויות.

כך רצנו לנו בדבוקת הפייסרים של 3 השעות, מדי פעם מתלוצצים- בכל זאת ב 10-20 ק"מ הראשונים עוד יש אוויר לדבר מדי פעם. בק"מ ה- 5 זורק את הכפפות לידידי יובל רייז שמעודד את הרצים בנקודת הריענון של איילות.

 

 בדרך (לצד אלי טימור)

 

מגיעים לנקודת הסיבוב בעין גב. הזמן הרשמי בנקודת הסיבוב 1:29:44 שע'. אם אשמור עליו אוכל לגרד את ה- 3:00 מלמטה, אך לפי הרגשת הגוף, מרגיש שסביר מאוד להניח שלא אוכל להחזיק עוד חצי מרתון בקצב שכזה. יחד עם זאת לשמחתי בדרך חזרה הרוח כבר הייתה מורגשת הרבה פחות, ובייחוד מהק"מ ה- 30 וזה היה יתרון גדול עבורי.

מאזור הק"מ ה- 32 הרגשתי שהעייפות הולכת ומשתלטת עליי, שהרגליים עייפות מאוד ולא מסוגלות לייצר עוד קילומטרים בקצב שכזה ושאם לא אוריד כעת מהקצב, אשלם באחרונים את התשלום היקר. ביקשתי להאט, אך מושיקו ידידי הפייסר לא ויתר לי והפציר בפניי לא לוותר בשום פנים ואופן. כך מצאתי את עצמי מושך עוד ועוד ק"מ בקושי רב וסובל.

לא יכולתי "להסתכל" יותר מדי קדימה שיש עוד 6 או 7 או 8 ק"מ כי זה היה מייאש אותי. עשיתי מה שיכולתי, בתקווה להחזיק ככה כמה שיותר ומקסימום בקילומטרים האחרונים להוריד 10-20 ש' לקילומטר ועדיין לסיים עם משהו כמו 3:00-3:01 שע' שזה גם מעבר לציפיות הראשוניות. חייתי מקילומטר לקילומטר, מקווה לטוב וסובל.

 

 לקראת קו הסיום. רץ עם חיוך

 

נאבקתי כל הק"מ האחרונים ובסופו של דבר מצאתי את עצמי מחזיק את הקצב עד קו הסיום עם תוצאה סופר-מספקת נוכח ההכנות: 2:59:18 שע'. לא שיערתי לאורך כל ה- 10 ק"מ האחרונים והמייגעים שאעשה זאת- שממש אחזיק בקצב הזה שהיה נראה לי כ"כ מהיר ברגעים אלה. הרבה מזה בזכות מושיקו שממש צעק עליי ולא נתן לי להאט. בכלל מושיקו ודוד היו פייסרים מעולים ועשו עבודה נהדרת!

זהו המרתון שסבלתי בו הכי הרבה מאז המרתון הראשון שלי בשנת 2000. עם זאת לא יכולתי לבקש תוצאה טובה יותר וממש לא האמנתי (גם אם רציתי מאוד) שאוכל לרדת מ- 3:00 השעות במרתון זה- גם אם ממש ארצה ויהיה לי יום טוב. 100% סיפוק.

שמחתי לרוץ את כל הריצה עם חברי אלדד שניפץ את שיאו האישי בכ 8 דק(!) עם סאב 3 (והוא רץ ותיק) ומושיקו שהחזיק אותי צמוד. ברכותיי לגיל צור על הניסיון להתמיד עם קבוצת הסאב 3 לאחר שלא התחרה במרתון ב 10 שנים האחרונות, עם זאת עמד לעיתים בראש הדבוקה מול הרוח וניסה לשמור על מורל גבוה לאורך המירוץ. הרוחות בהלוך היו קשות לכולנו, וגבו מחיר כבד בהמשך. צר לי שלא החזיק מעמד אתנו ואין לי ספק שזה עניין של מעט זמן עד שהוא ירוץ "מרתון תיקון".

ובכלל לרוץ בדבוקה גדולה רוב הריצה זה נחמד מאוד. פעם ראשונה שאני נצמד לפייסר- החלטה שהתבררה כנכונה.

שמחתי לראות הרבה חברים על קו הזינוק ובסיום. לא משנה כמה אתה מנוסה וכמה מרתונים רצת, תמיד יש התרגשות רבה לקראת המרתון וסבל רב וראוי להערכה בעת הריצה.

אין לי ספק שלצד סיפורי הצלחה כאלה ואחרים, לרבות שיאים אישיים, היו גם לא מעט כאלה שלא עמדו ביעד שלהם, היה אשר היה. אל תיפול רוחכם! זה קורה וזה עוד יקרה. אם בריצת 10 ק"מ הנפילה היא קטנה, בריצת מרתון היא יכולה להיות מרובעת ואף יותר מזה. יש יותר מדי גורמים שיכולים להשפיע על ההישג: בראש ובראשונה חשובה הכנה רבה וטובה, אבל מספיק שתהיה רוח טורדנית או שמאגרי הגליקוגן לא יהיו מלאים, או כאב צד שפתאום יופיע או כל סיבה אחרת- ולא חסרות- אפשר שהמרתון יתפקשש וכל חודשי ההכנה היו בבחינת ירידה לטמיון. במקרה זה הסתכלו על חצי הכוס המלאה- צברתם נסיון, ידע ועוד אימון לגוף ולנפש. תצמחו מזה למרתון מוצלח יותר, ובכלל לריצות מוצלחות יותר. הסתכלו על זה כאתגר בפעם הבאה לעמוד הראש מורם, לכוון אל המטרה ולכבוש אותה!

עוד כמה רצים ורצות שלקחו חלק במרתון הם אורי קירשנבוים, אלדד מיטל, אבי חנינה, בני מלינציקי, מישאל דגן, בני זר, ציון נגר, אבידב ליברמן, שלום לוי, איציק לוי, ליאור יעקב, סבטלנה בחמנד, יערה זנגי, דודיק סידס, ג'ו קרפ, ארז נוטה, שרון אלמגור, גיל צור, אייל דגן, שי שגב, יבגני שניידרובסקי, רותי זינדל, חנן פילוסוף, רן שילון, שי יהל, אלי טימור, יורם ולד, אריה ריינר, דיויד קנטור, אריאל בן שמואל ועוד ועוד...

 מעל 11,000(!) תמונות ממרתון טבריה ב- 5 גלריות. 

סרטונים
כל רצי מקצה ה- 10 ק"מ בדרך הלוך
כל רצי מקצה ה- 10 ק"מ בדרך חזור
כל רצי המרתון בדרך הלוך
כל רצי המרתון בק"מ ה- 40- מומלץ!


printer
שם מלא:*
כותרת:*
תוכן התגובה:
25/02/2014 21:50
ניסן אלטרוביץ
כל הכבוד על הנחישות והיכולת להמשיך למרות הקשיים והמכשולים
התוצאה אדירה ביחס לאימונים אך גם לסיים מרתון שלם זו משימה קשה ואני גאה שיש לנו מפיק ארועים ברמה שלך.
25/02/2014 18:23
מרסיאנו אורי
דובב ,
שמחתי לקרוא את הכתבה שלך , שילוב של רץ מדהים שעוסק תמיד באיך
לשפר אצל כולם את התוצאות ובין העשייה היומית השוחקת של אירגון אירועים.
אתה ההוכחה שניתן לשלב עבודה ואימוני ריצה ותחרויות כל השנה!
כל הכבוד ויישר כוח !
28/01/2014 13:28
אסף לב
היי דובב,

כייף לקרוא, ללמוד ולהיות ולחיות את חווית המרתון גם מהבית.


אסף
27/01/2014 16:56
טימור אלי
גם ספורטאי,גם מקצוען בארגון מרוצים,גם אדם והרץ עם החיוך היא ההוכחה לכך.