לפניכם סיכום מרתון טבריה ה- 37, אשר נערך ביום שישי ה- 10.1.14, מאת ג'וש ברייטמן
15.1.14
מאת ג'וש ברייטמן
"ג'וש - אתה יודע שמרתוניסט אמיתי זה רק מי שעשה לפחות שני מרתונים, נכון?" (עופר פאר מקבוצת RunWithMoshe)
ככה נטמן הזרע שהוביל להחלטה לרוץ עוד מרתון. לאחר סקירת אינספור מרתונים בחו"ל, החלטתי להצטרף לקבוצה גדולה של רצים מהקבוצה ונרשמתי למרתון טבריה 2014 . שוב פעם ביקשתי מרנן (זוגתי/אם ילדיי/אהובתי/כל התשובות נכונות) את ברכת הדרך לצאת לשגרת אימונים מפרכת הדורשת ממנה הקרבה רבה הן של שעות שינה (הבן הקטן, שאול, מאוד אוהב לקום בחושך) והן של כל מה שמסביב...
ידעתי שאני מגיע לאימוני המרתון בכושר טוב יותר משנה לפני אבל לא הייתה לי בראש תוצאה ברורה שאליה כיוונתי. לאחר שסיימתי על 3:31 שע' בטבריה 2013, חשבתי עם עצמי ששיפור ל: 3:25-3:27 שע' יהיה מאוד מכובד.
כאשר התחלתי את תוכנית האימונים, כ-19 שבועות לפני המרתון עצמו, עוד לא ידעתי עם מי בקבוצה אתאמן. בשלב הזה הייתי מהיר יותר בקצת מחלק מהחברים ואיטי יותר מאחרים. היו שני רצים שהיו מהירים ממני בצורה משמעותית אך הזמינו אותי בצורה מאוד טבעית להצטרף אליהם לריצות – עופר פאר ורונן יפה שעברו את גיל ה-40 אך מהירים כמו בני 20. רונן הוא סוס פרא ולא רק בגלל השיער הארוך שלו. הוא רץ בלתי מאולף עם כישרון טבעי וכוח רצון ייחודי. הוא גם נוטה להפחיד את רוכבי האופניים שמעזים להעיר לנו על כך שאנחנו רצים במסלול שלהם לאורך הפארק והטיילת. בעקבות בקע ספורטאים שרונן סוחב איתו תקופה ארוכה, הוא החליט להתאמן בצורה חלקית למרתון ועד יומיים לפני המרתון לא היה בטוח שירוץ אותו. עופר הוא מנהיג שקט – צנוע, אכפתי, עם פנים (וגוף) של ילד צעיר. הנדיבות שלו היא יוצאת דופן. ניסיתי לרוץ אחריהם אך מצאתי את עצמי בקצבים שטרם הכרתי ובמאמץ גבוה בהרבה מהמתוכנן. דשדשתי במשך 3 שבועות ולא סיימתי אף ריצה ארוכה בתחושה טובה.
בשלב הזה עמדו בפניי שתי אפשרויות – או שאני לוקח צעד אחורה, מחפש לרוץ עם חברים פחות מהירים, או שאני מוצא דרכים חדשות לעמוד בקצבים של עופר ורונן. מתוך הבנה ששניהם רזים ממני והרבה יותר מנוסים במרתונים, היה לי ברור שאני צריך להוריד במשקל ולשפר את סיבולת הלב-ריאה שלי. וויתרתי על הסיגריה/שתיים שחיכו לי בסוף כל יום (כן, כן) ונפגשתי עם סימונה גורן, תזונאית הספורט שליוותה אותי בעבר, בכדי שתתאים לי תפריט צמחוני לאימונים. הוויתור על הבשר נבע ממשהו מאוד אינטואטיבי –ידעתי שזה מה שיסייע לי לרדת במשקל די מהר). אמרתי לסימונה שאני רוצה להוריד 5 קילוגרמים עד המרתון (14 שבועות לפני). יעד שאפתני.
בשבועיים שאחרי החלטתי שאני נצמד לתוכנית הריצה של עופר שהיה אגרסיבי יותר משלי. החלטה חצופה ומסוכנת שידעתי שהמאמן האגדי שלי – משה פרץ, לא ממש יחבב. הצלחתי לרוץ בצמוד לעופר בימי ד' (אימוני מהירות) וצברתי ביטחון. ביום ו' שאחרי עמדה בפנינו ריצה ארוכה שנראתה לי אגרסיבית כל-כך שלא האמנתי שאסיים אותה. בקילומטרים האחרונים התחלקנו בהובלה. טעות בתצוגת הקצב הממוצע בשעון הריצה גרמה לי לחשוב שעופר עייף מכדי להוביל ולכן לקחתי על עצמי את ההובלה והגברתי את הקצב. מצאתי את עצמי מסיים את הריצה בקצב מהיר ובתחושת הישג ענקית. אני חושב שעופר היה המום לא פחות ממני...
בשלב הזה עופר יצר קבוצת What’s App שכללה את עצמו, רונן ואותי והוא קרא לה בשם המחייב שהוריד לי את הלב לתחתונים: "סאב 3:20". עופר ורונן עמדו כל אחד מהם על שיא מרתון אישי של כ- 3:26 שע' ולכן גם עבורם היווה המרתון הקרוב אתגר עצום. החלטתי שאני צריך עכשיו להתמיד כאשר המטרה היחידה שלי היא להיצמד אליהם באימונים, רק לא לוותר.
עברנו עוד שבוע ועוד שבוע ורצנו מהר יותר מהתוכנית למורת רוחו של המאמן... בדרך עשיתי שיא אישי במירוץ נייקי (41:59 דק'). עופר ורונן לא השתתפו. שבועיים וחצי אחרי התקיים מירוץ אייל-15 ק"מ הכוללת ריצת שטח ועלייה מפורסמת. זו הייתה הפעם הראשונה, מאז תחילת האימונים המשותפים, ששלושתינו בחנו את עצמנו זה מול זה במירוץ רשמי. עופר ציין שאני פייבוריט, מה שהוביל באופן ישיר לוירוס קשה שתקף את כל המשפחה יום לפני המירוץ. רצתי בכל זאת במירוץ ועשיתי שיא אישי, אך רצתי את החצי השני של המירוץ לאט ובסבל גדול. אחרי יומיים קשים של אכזבה אישית, חזרתי לאימונים לקראת מטרת הביניים הבאה שלושה שבועות אחרי – חצי מרתון בית שאן/עמק המעיינות. בינתיים הספקתי להתחיל לצבור כאב בשריר הירך השמאלי שהורגש לאורך כל הריצות הבאות, אך לא הפריע לי בצורה משמעותית ולכן התעלמתי ממנו.
עד אז לא הזדמן לי לרוץ בחצי מרתון בית-שאן והגעתי ליום התחרות דרוך ומפוקס. זכינו למזג אוויר מושלם ועופר הזהיר אותי היטב מפני העלייה הצפויה בק"מ ה-15. סיימתי את המירוץ במהירות שיא שתוכננה באופן מדויק ובזמן של 01:31:54 שע' , שיפור בכ- 6 דק' מהשיא הקודם שלי בחצי מרתון. היה זה המירוץ הטוב ביותר שלי מעולם, החשש שקינן בי היה שמפה ועד המרתון אפשר רק לרדת...
3 שבועות לפני המרתון נסענו חברי הקבוצה למחנה אימונים באחוזת אוהלו במטרה לבצע את הריצה המסכמת (40 ק"מ) על המסלול של מרתון טבריה. עופר ואני רצנו את כל המסכמת יחדיו וסיימנו אותה בהתאם לתוכנית (כפי שהתרגלנו - מעט מהר יותר מהתוכנית). נכנסו לטייפר בצורה טובה.
השנה היה שינוי משמעותי נוסף – רנן והבנים נסעו איתי לטבריה וגם אחותי הדס הצטרפה. היה זה הסימן החזק ביותר לכך שהשנה אני מגיע למרתון "מעל לרדאר" – בביטחון, בצורה רשמית, עם ציפיות גבוהות ועם תמיכה חזקה מהבית. לפני הנסיעה הספקתי לעשות טיפול פיזיוטרפי בעקבות הכאב בשריר הירך שהורגש יותר ויותר לאורך הריצות ואף במנוחה. הסתבר לי שהכאב מגיע מהגב, כמובן שמאותו הרגע ועד המרתון עצמו כאב לי הגב... אה והורדתי סה"כ 4 ק"ג עד המרתון, כמעט עמדתי ביעד.
בלילה לפני המרתון אסף (5 וחצי), הבן הבכור שלי, שאל אותי – "אבא, אתה מוכן מחר לרוץ מרתון?" חייכתי חיוך גדול ואמרתי לו "כן אהוב שלי, אני מוכן".
המרתון עצמו הרגיש לי מוזר ממש מהקילומטרים הראשונים. הדופק שלי היה גבוה יותר ממה שהתרגלתי אליו בהתחלה ועסקתי הרבה בלהרגיע את עצמי. יש משהו שונה לחלוטין בין חווית המרתון עצמו לבין כל ריצה אחרת, אפילו מסכמת של 40 ק"מ. זה ארוך, זה אמיתי, אין מקום לטעויות כי פשוט אין מחר. כל מאבק ברוח, הגברה לא מתוכננת או כיווץ שרירים יכול לגמור את הסיפור. רצתי חלק גדול מהריצה עם חשש, לא בביטחון שהיה צריך ללוות אותי לאור השיפור המשמעותי שביצעתי ותוכנית האימונים המצוינת (11 ריצות של מעל ל-30 ק"מ). עופר ואני רצנו די קרוב אחד לשני ושמעתי אותו צועק לי כשהיינו בדרך לעין גב (בין ה-10 ק"מ ל-20 ק"מ) בדיוק כשהייתי צריך. יחד שרדנו את הרוח החזקה והגענו מלאי אנרגיה לסיבוב של החצי.
ג'וש (מס' 1015) במהלך הריצה
למעט כמה קילומטרים חריגים, רצתי בהתאם לתוכנית המרתון והגעתי לקילומטר ה-35 כשהמשימה הייתה להגביר עד לקו הסיום. לאחר קילומטר של הגברה התחלתי לחוש כיווצים חזקים בשריר הירך והתאומים הימניים שלי. במקביל הרגשתי שאני מתעייף ולא מצליח להגביר כפי שתכננתי. עד השלב הזה עמדתי במשימה אחת כמו גיבור – לא עשיתי פיפי עדיין (ואני תמיד עושה כמה פעמים בכל ריצה ארוכה). הזכרתי לעצמי את השיחה שהייתה לי עם אסף, הבן שלי, יום לפני המרתון. סיפרתי לו שאני מאוד מקווה שלא אצטרך לעצור לפיפי במהלך המרתון והוא אמר לי שלפעמים הוא ממש חייב לעשות פיפי במהלך חוג בגן אבל שהוא מתאפק ולכן גם אני יכול להתאפק במרתון. בקילומטר ה-40 התחלתי להסתחרר ונכנעתי לדחף הפיפי שנבלם במשך 3 שעות פלוס. באותו הזמן חלף על פניי עופר וראיתי שגם הוא הרוג, הוא רק הרים מעט את הראש ועשה לי סימן, זו כל האנרגיה שהייתה לו באותו הרגע. איבדתי כדקה במהלך העצירה ואז חזרתי לרוץ, כאשר במשך שני הקילומטרים האחרונים הגברתי לקצב המטרה מבלי שאני בכלל מודע לכך. כאב השרירים המכווצים וסבל הריצה היה כל כך כבד שאני בכלל לא זוכר איך הגעתי לסוף, רק שמשה היה שם בקילומטר ה-41 ושהוא צעק לי ולעופר כל הזמן. כשהגעתי לאזור הדגלים לפני קו הסיום הרמתי את ידיי כדי שתהיה לי לפחות תמונה אחת שבה לא אראה סובל לחלוטין. הצלחתי לראות את רנן ואסף לפני קו הסיום ואז זה נגמר.
מרים ידיים בקו הסיום
אחוז תזזית הלכתי הלוך ושוב לעבר הגדר כדי לראות את רנן, אסף ושאול ואת אבא של רנן וזוגתו שבאו לעודד אותי בסיום. הצלחתי להוריד את השבב, לקחת מדליה ולתת לאסף מבעד לגדר. נתנו לי אטריות עם רוטב וטעמתי מעט. באותו הרגע התחלתי לבכות ללא שליטה. לא עברו לי כלל מחשבות, הגוף שלי פתאום הוציא משהו משל עצמו ולי לא הייתה כל יכולת לעצור את זה. כשהלכתי לגדר לראות את רנן אז היא שאלה אותי "מה קרה? אתה מאוכזב?" (למה אחרת לבכות באותו הרגע?) סימנתי לה "לא" עם הראש ואישה אחת לידה אמרה לה – "מה פתאום, אלו אנדרופינים, זה תמיד קורה, שיוציא שיוציא זה טוב..." חיבקתי את דדי שעשה שיא אישי מדהים ואת עופר ורונן שעמדו ביעד שלהם ועשו שיאים אישיים והצלחתי גם תוך כדי להפיל שולחן מרוב התרגשות.
בשורה התחתונה – נגמר עם תוצאה של 03:17:29 שע' וחוויה בלתי נשכחת.
אני כבר רשום למרתון ברלין ב-28 בספטמבר 2014 ועופר עדכן את שם הקבוצה ב- What’s App: "סאב 3:10"...
ג'וש ברייטמן