סיכום מרתון טבריה 2013 – המרתון הראשון שלי!

סיכום מרתון טבריה 2013 – המרתון הראשון שלי!

מרתון טבריה 2014 הולך ומתקרב ולפניכם יומנו של ג'וש ברייטמן ממרתון טבריה 2013, בתקווה שתשאבו מוטיבציה וכוחות ולאימונים...

24.9.13

מאת: ג'וש ברייטמן

 

הרקע:

ההחלטה (והרישום בפועל) על השתתפות במרתון טבריה, התקבלה לאחר חזרתי ארצה מצרפת מחופשה משפחתית בסוף אוגוסט 2012, לילה לפני תחרות חצי מרתון בפארק הירקון.

כ-9 חודשים אני מצוי בתוכנית אימונים אצל משה פרץ (RunWithMoshe) שכללו:

- בין  4-5 אימונים (כ-60 ק"מ) בשבוע

- ביצעתי עד אז 2 תחרויות 10 ק"מ, מירוץ אחד של 15 ק"מ ושני חצאי מרתון (ועוד אחד למחרת הרישום לטבריה בפארק הירקון).

מדובר בתוכנית אימונים טובה לשמירה על כושר ריצה אך לא ברמה של מרתון עדיין.

היעד הסביר יותר לדעת כולם – לכל המוקדם להירשם למרתון תל אביב במרץ 2013, אך השיקול המכריע – רנן בהריון וצפויה ללדת באמצע דצמבר 2012, חודש לפני מרתון טבריה, 3 חודשים וחצי לפני מרתון תל אביב. המסקנה הסופית שלי – עדיף להיכנס עכשיו לתוכנית אימונים חזקה ולסיים חודש לאחר הלידה ולא להתחיל תוכנית אימונים מפרכת לאחר הלידה.

המשמעות – עוברים ל-80 ק"מ בממוצע בשבוע, מגבירים קצבים, קמים 5 ימים בשבוע בסביבות 04:30 בבוקר ומתוכננים לאתגר הגדול – מרתון טבריה ב-10 בינואר 2013.

חשוב לציין – את חצי המרתון בפארק הירקון, למחרת הרישום לטבריה, סיימתי לאחר 8 ק"מ, עייף וסחוט וחולה לגמרי...

בשלב זה אני מזמין את חברי הטוב לריצה, *גל כהן, להירשם יחד איתי למרתון טבריה. לאחר התלבטות קלה (גם לו זה מוקדם יחסית בתוכנית האימונים) גל מחליט להצטרף ולהירשם יחד איתי. עוברים לתוכנית משותפת ונפגשים 3 פעמים בשבוע (אימון קבוצתי בשני + אימון מהיר ברביעי ו"האימון הארוך" בשישי) לריצות משותפות ברידינג המתחילות בשעה 05:00-05:30 בבוקר.

*גילוי נאות – גל הוא בן 46 נשוי+2 ילדות מקסימות, אומנם נראה ומרגיש בין 32 כמוני אך הוא תופעת טבע מהלכת...)

כל מי שרץ בתוכניות כאלו יודע שאין שום סיכוי לעשות זאת מבלי שיש תמיכה והירתמות מלאה מבת/בן הזוג. למזלי רנן היא באמת מיוחדת במינה ותמיד שם לתת לי את מה שיעשה לי הכי טוב. היא רואה כמה שהריצה עושה לי טוב, חוזר עם רעל בבוקר (כנראה גם העובדה שאני מרזה לא מזיקה), תומכת ואוהבת ומאפשרת לי להגשים את החלום.

 

 במרוץ גבעת שמואל (תמונת ארכיון)

 

קופץ שניה אחורה:

בשלב זה עולה השאלה  - למה לעזאזל מישהו בכלל מחליט להתחיל לרוץ ועוד להיכנס לתוכנית כזו, שלא לדבר על מרתון?!...

כמו תמיד – התשובה היא בחינוך. כילד שיחקתי הרבה כדור-סל וגם רצתי מהר מאוד מרחקים קצרים, אך במהלך ולאחר הצבא נשאבתי להשמנה ולסיגריות.

ההורים שלי רצו לפני מספר שנים שני מרתונים (כשהם בשנות ה-50 לחייהם) בקנדה ופתאום ההישג המטורף הזה היה נראה אפשרי.

לפני כשנה אבי אובחן במחלת לב עם סתימה כמעט מוחלטת של 3 עורקים מרכזיים. למזלו הוא אובחן לפני שקיבל התקף לב – הוא הרגיש עייף במהלך הריצה והחליט להיבדק. לאחר האבחון אמרו לו כי בזכות הריצה הוא פיתח ערוצים חדשים לזרימת הדם, במקום אלו החסומים ולכן לא קיבל התקף לב. לאחר ניתוח מעקפים משולש אבי החלים לחלוטין, שינה את התפריט לטבעוני וחזר לרוץ בגיל 65, רזה, בריא ושמח מאי פעם.

קצת לפני המרתון:

חודש לפני המרתון, בתאריך 12.12.12 בשעה 22:00 נולד הבן השני שלנו שאול. כמה שעות לפני כן עוד הספקתי לרוץ לפי תוכנית האימונים.

בשישי בבוקר (יום וחצי אחרי הלידה) אני קם בשעה 04:30 ופוגש את גל ברידינג ואנחנו רצים 34 ק"מ. אני עייף, חושב על רנן, אסף ושאול, אבל המרתון בעוד פחות מחודש, אני נמצא בשבועיים האינטנסיביים ביותר.

בשבועיים האלו (זה שלפני הלידה וזה שאחריו) אני רץ 100 ק"מ בכל שבוע. לא בשעות הרגילות, לא עם הקבוצה, גל עושה שמיניות באוויר כדי לפגוש אותי בשעות שנוחות לי. אנחנו נפגשים בכדי לרוץ את הריצה המסכמת שלפני המרתון (ריצה מסכמת מבצעים כשבועיים לפני המרתון), מדובר בריצה הכי ארוכה-38 ק"מ, הכי קשה ומאתגרת, המדמה את המרתון. אין עצירה של של השעון לטובת ג'לים ומים, לא משנה איך מרגישים, חייבים לסיים. כמובן שאנחנו בוחרים ביום הכי גרוע שיכולנו – סופה נוראית משתוללת בתל אביב, גשם ורוחות קשות, אך אנחנו מרגישים שזה חלק מהמבחן וגל סוחב אותי עד הסוף, ממש לפני שאני מתעלף. אננו מסיימים את הריצה רועדים ושבורים לחלוטין, אך יודעים – עברנו את המבחן האחרון לפני המרתון, מעכשיו רק שומרים על עצמינו ומגיעים לטבריה.

שבוע לאחר מכן גל מודיע לי –יש דלקת בגיד האכילס, הוא יכול לרוץ אך לאט יותר ולא בטוח שיסיים. גל מתלבט ממש עד לרגע האחרון אך מחליט בסופו של דבר – הוא לא רץ בטבריה.

שנייה לפני המרתון:

הגעתי לטבריה אחר הצהריים של היום שלפני התחרות. השמים קודרים, גשום, קר ואני לא יודע איך אני אמור להרגיש.

בערב ארוחת פסטה מסורתית לכל הרצים, מקרינים סרט על המרתון בשנה שעברה, אני פוגש 3 חברים, דדי ורונן מהקבוצה של משה ויוסי. הם מתרגשים וכולם אומרים לי שזהו המרתון הראשון שלי והם מאוד מתרגשים בשבילי, אז גם אני מתרגש...

אני הולך לישון מוקדם, מקווה לישון כמה שיותר, בלי נדודי שינה שלפני המרתון.

אני מתעורר כמה פעמים בלילה, הולך לשירותים, שותה, מסתכל על השעון, מחשב מתי אני אמור לקום, לאכול ארוחת בוקר, להתכונן ואז לצאת לנקודת הזינוק.

אני מתעורר, מקבל טלפון ממשה המאמן, הוא בדרך עם גל שמגיע בכדי לעודד בכל ליבו. משה מתכוון לרוץ חצי מהדרך עם רונן ולהיות שם עבורי ממש בסוף. איזה כיף לקבל כזה חיזוק, פשוט מדהים!

אני חושב מה ללבוש, הולך להיות קר אבל זו ריצה ארוכה ומתחממים, ומה אם אצטרך לזרוק חלק מהביגוד. אני יוצא לפגוש את משה וגל עם מחממי אוזניים, כפפות, מכנסיים ארוכים, עליונית מחממת וכובע. אני יוצא החוצה ויש שמש, עדיין קר אבל נעים, חושב עוד רגע ואז נכנס פנימה, מחליף שוב את כל הבגדים לקצר, שם בכיס ג'לים ומלחים ויוצא לנקודת המפגש.

אני מבצע חימום, מתרגש, נזכר שלא עשיתי מתיחות, אז אני נעמד בין כל הרצים בנקודת הזינוק הצפופה ומתחיל להימתח בכל דרך אפשרית.

כדקה לאחר 09:00, אחרי נאומים רבים, סופרים לאחור ויורים את הירייה המבשרת – זהו חבר'ה, תתחילו לרוץ.

 המרתון:

אני מתחיל את המרתון מהר מדי, כמו כולם, האדרנלין זורם ואני צריך כל הזמן להזכיר לעצמי, זו ריצה של פאקינג 42 ק"מ, רוץ לפי התוכנית, ואז אני מאט וחושב לעצמי שהנה הגעתי, זה קורה, אני במרתון, רק שלא ייגמר, כמה זמן חיכיתי והתכוננתי, רק שימשיך ולא ייגמר. אני מרגיש מדהים, רואה את הכינרת מצד שמאל, מימין רכסים ירוקים ענקיים, מזג אוויר קריר ונעים, מושלם. מרגיש טוב, מזכיר לעצמי שהתחושה הזו צריכה להיות עוד 30 ק"מ ולא עכשיו, להיצמד לתוכנית, לא להאיץ.

ווידוי אישי – אין ריצה ארוכה שאני לא עושה פיפי במהלכה, פדיחה...

גל צחק עליי המון בריצה המסכמת ומשה איים עליי שבמרתון אין פיפי, לא משנה מה. אני מחזיק מעמד יפה, מרגיש מצויין, שותה בכל נקודת מים, ואז בקילומטר ה- 13 רואה בצד הדרך איש מחזיק ברצועה תנין, זה קורע מצחוק, בהחלט גורם לרוץ מהר יותר. בקילומטר ה- 16 אני חייב להשתין, זורק 30 שניות ומיד ממשיך ומנסה לצמצם פערים.

בקילומטר ה-21, נקודת החצי, אני רואה את גל, הוא מטריף אותי – צועק לי ואני מרגיש בעננים, אני טס ויודע שסיימתי חצי דרך, רק עוד חצי, החצי הקשה...

בין הקילומטר ה- 21 ל-30 יש רוח חזקה וקרה, אני מנסה לרוץ אחרי כמה חבר'ה שמסתירים את הרוח ומכתיבים לי קצב, זה עובד, מרגיש טוב.

מגיע לסיבוב של ה- 30 קילומטר, נזכר שכולם אומרים שהמרתון מתחיל בקילומטר ה- 32, מבטיח לעצמי שאני לא אכנע לזה, אני מאומן, התכוננתי היטב, לא מוכן לקבל את זה. ממשיך לרוץ ועובר עוד קילומטר ועוד אחד ואז מגיע לקילומטר ה- 40, 3 לפני הסיום וכבר אין בי טיפת אנרגיה, רק רוצה שמשהו יגרום לי להפסיק, אבל אני חייב לסיים, לא משנה מה. 500 מטרים לפני הסוף משה רץ לקראתי, אומר לי שאני נראה מעולה, שעוד רגע זה נגמר, הנה הדגלים, לא לשכוח לחייך. אני לא מאמין  למילה, לא רואה שום דגלים ורוצה רק למות. ואז אני רואה את השטיח, הכרוז קורא בקול גדול – ג'וש ברייסמן (כמובן ששמתי לב לצורה המוטעית בה ביטאו את שמי) הורדתי את הכובע, העברתי אותו למשה וחציתי את קו הסיום, מסוחרר ולא מרגיש את הרגליים שלי. זהו עשיתי את זה, נגמר, סיימתי את המרתון ועשיתי 03:31 שע', בערך מה שמשה תכנן עבורי (פה ראוי לציין שכל מה שמשה מתכנן זה בהחלט לא זמן סביר, זה מאוד מאתגר ומפתיע מאוד בכל פעם מחדש כשעומדים בו, אבל כנראה זו הסיבה שהוא המאמן...).

 

 חוצה את קו הסיום במרתון טבריה (תמונת ארכיון)

 

אני רועד כולי, חייב לשתות, שותה כמה כוסות מים, משה נותן לי קלמנטינה, אני רואה את גל מבעד לגדר, הוא מעודד אותי ומחזק אותי, איזה מזל שמשה וגל איתי. משה נותן לי את המעיל שלו ואני לוקח מדליה בכדי לתת לאסף (הבן הבכור שלי) שיהיה לו לאוסף, הוא מאוד גאה במדליות שלי :)

אחרית דבר:

חוויה מדהימה, בלתי נשכחת, רנן אומרת שזה נשמע לה דומה ללידה...

תודה מכל הלב לרנן השותפה והבת זוג הכי מדהימה ומושלמת עבורי!

תודה למשה המאמן המדהים על האכפתיות, המקצועיות והאמון, פשוט אומן!

תודה לגל על החברות, השותפות והאכפתיות, חבר אמת!

תודה לכל חברי קבוצת RunWithMoshe על הפרגון, תמיכה והעידוד לפני ואחרי המרתון.

מעריך ואוהב מכל הלב.

ג'וש ברייטמן


printer
שם מלא:*
כותרת:*
תוכן התגובה:
רונן
26/09/2013 21:19
גיל רוטשלד
ג'וש, אתה מעורר השראה.
דיבס על המדליה הבאה ;)