סיכום מרוץ בניה ה- 7, 21.12.2012

סיכום מרוץ בניה ה- 7, 21.12.2012

נינה בסן, מהרצות המתמידות בארץ, מספרת לנו את חוויותיה ממרוץ בניה, אשר נערך ביום שישי ה- 21.12.12 בקרני שומרון.

6.1.2013

מאת: נינה בסן

 

מרוץ בניה ה-7 – זווית אישית / נינה בסן

הגשם דפק בחוזקה על שמשת חלון רכבי. הקור הקפיא את עצמותי.האפרוריות שבחוץ השתלטה גם עלי, ודכדכה את מצב רוחי. למה לעזאזל לא דחו את המירוץ הזה? שאלתי את עצמי,בעודי מונחית בקולו של ה-GPS  הרגזן "...בעוד 500 מ' ימינה..." (צומת חורשים-כבר אמרתי?).

מחשבות ההתלבטות אם להתייצב למירוץ בניה בשעה היעודה, הסיטו את תשומת ליבי מהוראות ה- GPS, והמשכתי (בטעות) לכיוון היישוב מתן, כי אחרי ככלות הכל מעולם לא הייתי בקרני שומרון, ומה איבדתי שם בכלל?

אז אתחיל מהתחלה. אני בת 55 וקצת. את "קריירת" הריצה שלי התחלתי לפני כשנה וחצי (עם הפסקה בת 4 חודשים), כאשר חוויתי לראשונה בחיי ריצת 4.2 ק"מ במרתון ת"א-2011. מעולם לא האמנתי שאהיה מסוגלת לרוץ יותר מכמה מטרים ספורים, וכשהייתי רואה אנשים רצים, קינאתי מאד, אבל שכנעתי את עצמי שאני לא מסוגלת.

בתקופה בה העזתי להתחיל לרוץ, חוויתי שינוי מקצועי ממשי, שיצר בי רצון עמוק לחפש משמעות אחרת לחיי ובחיי.

בעקבות חברה שהפכה מעצלנית לאצנית, הצטרפתי לקבוצת כושר ברמת-גן, שחשפה אצלי תכונות "ספורטיביות", שחשבתי שאיני ניחנה בהן: התמדה, נחישות ומוטיבציה. ממקום של "לא יכולה לרוץ", הפכתי לפריקית של ריצה והתחלתי להשתתף במרוצים (בני 5 ק"מ, 10 ק"מ, 15 ק"מ ואף חצי מרתון). לא ידעתי להסביר למה אני מגיעה למרוצים הללו, אף חלקם נמצא בנקודות מרוחקות על המפה, אך משהו הניע אותי להשתתף. אז גם גיליתי שאינני מהירה כלל, ובכל מרוץ אני מגיעה עם אחרוני הרצים, ואף סוגרת את הרשימה.

החוויה הטראומטית שלי קשורה בעיקר ל"אובדן המסלול במהלך המרוץ", ומה הכוונה? נקודת הזינוק שווה לכולם (פחות או יותר) ומספר דקות לאחר הזינוק, באופן טבעי נוצרים פערים בין הרצים הטובים יותר והטובים פחות. לגבי הפער משמעותי, כי הקצב שלי איטי יותר מהכלל. ככל שהריצה נמשכת, הפער ביני לבין האחרים גדל, ואז שלטי ההכוונה כבר נאספים, צירי התנועה נפתחים ואני מוצאת עצמי נוסעת בין מכוניות, וגרוע מכל כשאני מגיעה לסיום אני מבחינה שאביזרי נקודת הסיום נאספו, ואין מדידה לריצה.

מרוץ בניה שהיה המרוץ ה- 30 שלי, היה עבורי נקודת מפנה משמעותית, הן בשל האווירה והאנשים שהשתתפו וארגנו את המרוץ, והן מפני שחברת ריל טיימינג פרצה דרך.

מרוץ בניה נערך זו השנה השביעית לזכרו של רס"ן בניה ריין, שנפל במלחמת לבנון השנייה.

כשקראתי אודות המרוץ שאמור היה להתקיים ב-20/11/12 התרגשתי מסיפורו של בניה ז"ל, והחלטתי שהשתתפות במרוץ היא דרך ראויה לשלב הוקרה לאדם הנפלא הזה עם אהבת הריצה והמרוצים.

אלא שמבצע עמוד ענן התרחש עלינו והמרוץ נדחה. כשהגעתי למרוץ במועדו החדש (21/12/12) וראיתי כמה חיילים משתתפים במרוץ, הבנתי כמה מוצדק היה לדחות המרוץ (אגב במהלך מבצע "עמוד ענן"התקיים מרוץ "אייל" בו השתתפתי והייתה זו דרך טובה להוכיח כי שגרת חיינו אינה נפגמת).

מזג האוויר בשבוע מרוץ בניה לא האיר פנים. קור וגשם אפיינו את מזג האוויר והתפללתי שהמרוץ יבוטל. משלא קרה "הנס", החלטתי שלא אגיע. יש גבול לאהבת הריצה שלי ולרוץ בגשם ובקור לא ממש מתאים לי.

5:00 בבוקר יום שישי 21/12- רגליי נושאות אותי לרכבי, וזו מקרטעת לאיטה לכיוון כביש 6. אין זכר למחשבה הלוזרית שלי שלא להתייצב למרוץ, אך ההתלבטות מנהלת אותי ועד מהרה אני מאבדת את דרכי לכיוון קרני שומרון, כשהשעון ממש לא עומד מלכת.

רץ אקראי לבוש במדי ריצה חורפיים חלף על פני באזור מתן, ונוכחותו הסבירה שאפשר לרוץ בכל מזג אוויר.

הסבר קצר מן הרץ, ואני כבר לכיוון אלפי מנשה...נוסעת....נוסעת.....שוב ההתלבטות: "מה אני נוסעת כל כך רחוק כדי לרוץ", ושוב אני חפצה להסתובב ולברוח, ואז....השלט: "קרני שומרון....". מכל עבר מתכנסים באזור המתנ"ס חבר'ה כל כך צעירים, ואני מבינה שאני עומדת לרוץ עם צעירים ממני בהרבה. לא ראיתי נשים בגילי, והבנתי שהשפיות ממני והלאה.

וקר... כמה קר... עומדים על נקודת הזינוק מאות אנשים, רובם חיילים ואני מתפדחת וקופאת.

אות הזינוק ניתן, ואני מגלגלת רגלי בירידה, צוברת תאוצה. הגשם לא מרחם ומתחיל להכות בפני הרצים. אני מתרטבת, אבל ממשיכה כי יש לי החלטה אחת שמניעה אותי: התחלתי לרוץ במרוץ, עליי לסיים מבלי לעצור וליהנות: זו המנטרה שסיגלתי לעצמי במהלך המרוצים: "לרוץ,לסיים ו... ליהנות".

וכמו תמיד, רצים רבים חולפים על פניי ומותירים אותי מאחור, והגשם ממשיך להכות בפני ללא רחם. עכשיו הדרך כבר הופכת קשה יותר בגלל העליות הטמונות בה והנשימות שלי הופכות קצובות וכבדות מרגע לרגע. מבט חטוף הצידה חושף בפני נוף מדהים ואני מתחילה כמו תמיד להתמכר לעשייה. אני כבר די לבד במסלול, אך דבר לא מפריע לי. מעת לעת אני שומעת קריאות "כל הכבוד" המתחלפות במחיאות כפיים ועיניי מגלות אנשים, נשים וילדים הנמצאים לאורך המסלול, ועיניהם מביעות הערכה ותמיכה. או אז אני צועקת לכיוונם: "זו הפעם הראשונה שלי פה. איזה נוף מדהים..." ומיד קבלתי בחזרה צעקות עידוד והזמנה לבתיהם.

 

 

5 ק"מ כבר מאחורי והשמש מבצבצת ומלטפת את ראשי. נעשה קצת חם ואני ממשיכה. שואפת לסיים את המרוץ ללא כחל וסרק. ק"מ 6- מושיטים לי הילדים שלצידי הדרך בקבוק מים. אני לוגמת בחטף ומיד משליכה אותו הצידה. הפעולה הזו של השלכת הבקבוק במהלך הריצה מהנה אותי, ואני חשה ספורטאית דגולה (אין הסבר, אך אני מניחה שזהו אקט שמצא חן בעיני כשראיתי אותו בקרב ספורטאי צמרת).

ק"מ 7- השמש שוב מתחבאת, והגשם משתלט על האווירה. רגליי כבר דוקרות מרוב קור, אך אני לא עוצרת. בשלב זה אני יודעת שרוב המשתתפים כבר סיימו את הריצה, ואני מתחילה לחשוש ששוב יקפלו את עזרי המרוץ בטרם הגיעי לסוף. ק"מ 8- עמדת המים נטושה, כבר נאספה. אין זכר לרצים אחרים ורק קריאות העידוד של התושבים מעודדות אותי להמשיך.

שוב חשה את בושת האחרונים. "אולי אחתוך ואלך היישר לרכב?, מה אני צריכה את זה?, זהו,לא אשתתף באף מרוץ". השדונים תוקפים את מוחי, אך רגליי לא נכנעות להם. והנה חברי לקבוצה, שלמה דוידוביץ, שסיים כבר מזמן את הריצה וחזר לתת לי תמיכה מוראלית. התנועה כבר מזמן השתחררה, ואני שוב רצה כשמכוניות מסכנות אותי. אבל אני לא מרפה. "אסיים בכל מחיר".

ק"מ 9– חוששת שלא יהיה לי זמן מדוד, אבל שלמה לא מרפה ורץ כל הדרך לידי. הקור מטריף אבל הגוף יחסית חם. והנה אני רואה את השער הורוד של ריל טיימינג בנקודת הסיום, ומתחילה להבין שלא נטשו אותי. הדבר מדרבן אותי, ואני רצה במהירות.

25 מ' לסיום, ממש כלום, ואני רואה שמחכים לי. אנשי ריל טיימינג לא מפקירים אותי. כל הרצים כבר מכונסים באולם המתנ"ס המקומי לטקס הסיום, אך לי הרצה האיטית ממתינים האחרים כדי לאפשר לי לסיים בכבוד.

צעד אחד ענק מוביל אותי לשטיח הדיגיטלי ומישהו אומר לי: קלטנו את הזמן שלך,רוצי לטקס.

בשלב זה כבר אין צלמים, ואני רצה לטקס, עדיין מזיעה מהריצה.

האולם גדוש באנשי קרני שומרון. חבריו של בניה ז"ל, ילדים מבתי הספר המקומיים, משפחת ריין והמשתתפים.

דברי ברכה של אנשים חשובים פותחים את הטקס,ואוזני קולטת משפט אחד: כולם רצו בשביל מטרה אחת ,ללא הקשר למפלגות,בחירות וכו'.

עוברים לחלוקת פרסים, ושמי נישא בפי דובב מזור, מנחה הטקס ומנהל ריל טיימינג. אני נקראת לפודיום לעמוד על דוכן מס' 1 כי זכיתי בקטגורית גילי במקום הראשון. גביע ענק ניתן לי ושכרון הניצחון מרגש אותי, למרות שאני יודעת שזו זכייה רק בזכות היותי יחידה בקטגורית גיל זו שהואילה לבוא למרוץ ביום מטורף שכזה.

 

 

אז מה?

במרוץ זה חב' ריל טיימינג פרצה את הדרך. לא "סגרה" את המרוץ מיד כשהרצים החזקים סיימו, כפי שאני חווה במרוצים רבים, אלא המתינה בסבלנות לרץ האחרון (לי), אפשרה לי לסיים בכבוד, ואף צ'יפרה אותי בגביע (בזכות ולא בחסד).

התנהגות זו ריגשה אותי וחשתי שווה בין שווים. זהו מסר ציבורי חשוב: המרוצים הללו שהפכו לטרנד לוהט במחוזותינו, נועדו לא רק לאצנים חזקים ואלופים, אלא לאנשים כמוני שהחלו לרוץ מאוחר ושרגליהם אינן נושאות אותם במהירות שיא.

ריל טיימינג אפשרה לי "לרוץ,לסיים ו....ליהנות", וכמובן להוקיר את זכרו של רס"ן בניה ריין ולהביע הוקרה להוריו החזקים שבחיוך ליוו אותנו הרצים לאורך כל הדרך.

 

תוצאות המרוץ

גלריית התמונות

 

ראיון עם נינה לאחר המרוץ 

 

סרטון האירוע


printer
שם מלא:*
כותרת:*
תוכן התגובה: