סיכום אולטרה מרתון הקפת הכינרת 2011

26.4.2011

הכל התחיל מספר ימים לאחר שסיימתי את איירונמן קרטן באוסטריה ביולי 2010. מה עושים עכשיו? מהו האתגר הבא? האם עוד איש ברזל, אולי במקום אחר בעולם?

סיימנו את הטיול וחזרנו לארץ, לפורייה ליתר דיוק. מגרש האימונים הביתי שלי הוא בהר פורייה, הצופה על הכינרת - רצים עם הנוף, רוכבים סביבו ושוחים בתוכו. אחד מהמקומות היפים בעולם בכלל ולטריאתלטים מתאמנים בפרט.

בחודשי הקיץ אחרי תחרות איש הברזל, נפח האימונים ירד ובו בזמן, בחיפוש אחר האתגר הבא ובשיחות עם חבר, הוא ניסה לרתום אותי לעניין תחרויות האולטרה בריצה כאתגר הבא - ואז צץ הרעיון: להקיף את הכינרת בריצה - הרי ישנה הקפה באופניים וישנה צליחה בשחייה ועכשיו הגיע הזמן להקיף בריצה!

וכך נולד הרעיון אשר התחיל בחיפוש אחר מועד מתאים. מבלי להתחשב במרוצים אחרים החלטתי שאני קובע תאריך, כותב תכנית אימונים, משתף את החברים ומתחיל במימוש המשימה. את תכנית האימונים כתבתי לעצמי כפי שאני נוהג מאז ומתמיד תוך התייעצות עם חבר או שניים שכבר התנסו בתחרויות האולטרה.

הבסיס ההתחלתי היה סביב 50 ק"מ. שבועיים שכללו 3 אימונים בלבד: ימי שני אימון עליות מהכינרת הביתה, ימי רביעי אימון אינטרוולים שבתוכו 5 כפול אלפיים ובימי שישי ריצה ארוכה של כשעתיים במסלולים משתנים ואף רצוי בשטח.

החלטתי להמשיך במתכונת זו עד ינואר - לרוץ 10 קילומטר מתחת ל 40 דקות ואז להשאיר שלוש וחצי חודשים להתכונן לאולטרה.

במסגרת ארועי מרתון טבריה, ירדתי את ה-40 דקות במרוץ ה-10 ק"מ ומיד למחרת התחלתי בתכנית.

על אותו בסיס הרחבתי מדי שבועיים את ריצת הנפח הארוכה והוספתי אימון רביעי נוסף במשך השבוע. הרחבתי את הנפח השבועי עד 3 שבועות לפני האירוע ל 120 שבועי וביצעתי טייפר כמו למרתון.

ההבדל היחיד השונה מאימונים למרתון היה שהפסקתי את אימוני המהירות והורדתי קצבים בריצות הנפח לפי תחושה. ראיתי שאני רץ מרחקים של 40-55 קילומטר סביב 5:30 דקות לקילומטר וזה הקצב שנקבע לאולטרה. יש לציין שאני רץ מרתונים בין 3:00 ל3:10 שעות - קצב שונה לחלוטין.

בדרך כלל התאמנתי עם 3-4 חברים שהחליטו להצטרף אלי לאתגר: אודי וורד אופיר - זוג נשוי ורצי מרתון ואולטרה מנוסים, אבי מקמל ואיל קינן - אנשי ברזל עם ניסיון ואלי עמש שעמד לרוץ את המרתון הראשון שלו במסגרת זו.

בו בזמן השמועה הופצה ומבלי לשים לב היו לנו כבר כ-15 רצים שעמדו להצטרף אלינו לחלקים מהמרוץ. אז קיבלתי החלטה להפוך את האירוע למשהו חוויתי יותר: ארגנתי חולצות ריצה עם לוגו מקורי, רכב ליווי, תחנות רענון שכללו בננות, מים, פיצות, תמרים איזוטוני, תמונות ווידאו. 

החלטתי להתחיל את המרוץ בקיבוץ מעגן כך שלבסוף נוכל לארגן הפנינג על חוף הים, שלו היו 2 מטרות: האחת, מקום מתאים למשפחות ולילדים, והשנייה, חוף ים צמוד עם מים קרים להתאוששות נאותה לאחר המרוץ. יש לציין שאת כל האירוע ממנתי מנותני חסות מקומיים שנרתמו למשימה בשמחה וכאן המקום להודות להם מקרב לב.

יום המרוץ התאפיין במזג אוויר נאה והשתדלנו לרוץ כדבוקה עד כמה שניתן.

לראות את האגם מול העיניים תוך כדי ריצה, להריח את פריחת ההדרים ולחוות את החוויה עם חברים זה בהחלט משהו מדהים. כדרך הטבע נפתחו פערים שלבסוף הסתכמו בשעה הבדל בין הראשון לאחרון.

את 62 הקילומטרים סיימו הראשונים סביב 5 וחצי שעות, שזה היה הקצב המתוכנן מראש, והאחרונים כשעה לאחר מכן.

היה מאוד מרגש בסוף ואף נוכחתי לדעת שהארגון לא היה מסובך מידי ואף היה מכובד מאוד עבור קבוצת הרצים שבסה"כ, הם חברים שמכירים אחד את השני.

מרוץ זה היווה פיילוט מוצלח לשנה הבאה בה אני מתכנן להפוך את המרוץ למרוץ רשמי. כולי תקווה שזאת תהיה מסורת מוצלחת ומבורכת עבורי ועבור כל משתתף.

אין ספק, שלרוץ אולטרה סביב אגם זה משהו מיוחד במינו. אכן נחשפתי לעולם חדש ומי יודע לאן יובילו צעדי בעתיד.

דיויד וייסמן בן 43, פוריה.