השנה ניסינו דבר חדש – חופשה על יאכטה. חופשה חופשה ואפילו על יאכטה...
26.9.2017
מאת אלכס ליברמן
השנה ניסינו דבר חדש – חופשה על יאכטה. חופשה חופשה ואפילו על יאכטה, אך איך בלי ריצה? בקרב הקהילה אי אפשר בלי ריצה, לכן גם בחופשה הזאת, רצתי, אומנם את המינימום ההכרחי, אך רצתי.
על היאכטה עלינו בנמל אתונה, וכל עוד החבר'ה התארגנו על הספינה אני יצאתי ריצה בקרבת הנמל, ריצה עירונית סתמית ומשעממת.
לאחר הפלגה של כמה שעות התמקמנו במפרץ באי קסום – הגינה. שם בילינו את הלילה ולמחרת נכנסנו למרינה באי הידרה. חוות הדעת המוקדמות על האי הראו בפירוש שזה מקום טוב לרצים, ומדוע? כיוון שאין שם רכבים, פרט למשאית זבל. וכל התחבורה על האי מתנהלת על בהמות.
מיד כשנקשרנו לרציף נכנסה לידינו יאכטה נוספת, ואחד המפליגים בא כשהוא לבש שעון POLAR, מה שמיד עורר את חשדי. וכאשר הבחור הכניס נעלי מיזונו לתרמיל הבנתי שזה אחד משלנו. דיברנו על ריצה, קצבים, תחרויות וסיכמנו שבשעה 7 נצא לריצה משותפת. במפה המוצבת במרינה בחרנו את מסלול 4, מה שאמור להיות 7 קילומטר- מישורי יחסית.
בשעה 7 התייצבתי על הרציף והאיטלקי ירד מהיאכטה שלו, יצאנו לדרך. כמעט מיד יצאנו מהעיר, התחלנו לטפס מעלה, מעלה ומעלה. הקילומטרים עברו כסדרם ואנחנו התאמנו את קצב הריצה לזווית העלייה, אחרי 4 קילומטרים (כפי שזכרנו מהמפה), הופיעה פנייה ובה פנינו. הדרך הפכה לשביל חמורים, המתפתל על צלע הר תלול בגובה ניכר מעל פני המים.
הנוף שנגלה לעינינו היה מהמם ביופיו עם עצי אורן ומפרצים מבודדים בהם מים צלולים.
במקום הזה נשלח לנו אות שלא פענחנו ובדיעבד הבנו שזה מלאך שרת. לקראתנו הופיע רץ בחולצה כחולה אשר שיתף אותנו בכך שהוא חוזר למרינה כי הוא חושש שהשביל הזה לא מוביל אותנו לשם. האיטלקי ואני המשכנו הלאה למרות דברי המלאך בחולצה הכחולה. אחרי כקילומטר נוסף – קראו שני דברים: ה- Garmin שלי התריע על כך שהשמש תשקע בעוד 10 דקות והשביל נגמר במבוי סתום (התממשה הנבואה של כחול החולצה) במכלאת צאן כשכלב עצבני שמר עליהן, כפי שנקרא – ללא מגע יד אדם.
כך נאלצנו להתחיל את הדרך חזרה; בשלב הזה הערכנו שנספיק לחזור לשביל הישר באור מספיק. הפעלתי את האופציה בשעון GARMIN - "back to start" שעד כה לא השתמשתי בה. האפלה שעטפה את האי הלכה וגברה, הציקדות שתקו כאשר אנחנו היינו קילומטר וחצי לפני העלייה על השביל הישר, ואז.....
פגשנו 2 מקומיים רכובים על חמורים (בדיעבד ברור לי שאלו הם שליחי השטן) שאלנו אותם את הכיוון למרינה, והם הפנו אותנו לשביל שהשתלב עם האזימות בשעון. המקומיים ציינו שזוהי הדרך הקצרה למרינה, פנינו לדרך הקצרה שנעלמה מעינינו אחרי חצי קילומטר כאשר אנחנו מוצאים את עצמינו אמנם ישר מעל המרינה אך בגובה שלי כ- 200 מטר ובמרחק של כחצי קילומטר. ברור היה שלא נספיק לחזור לשביל הישר עם תאורה כלשהי. שותפי האיטלקי נכנס ללחץ והפציר בקריעות של מה נעשה, המצב נראה ככזה שעוד רגע האיטלקי יאבד את עשתונותיו והמצב יחמיר, ויראה יותר גרוע ממה שהוא באמת.
פסקתי בצורה חד משמעית יורדים פה, על צלע ההר. המסלול לא נראה כמורכב במיוחד, ולא נראה כמסוכן. מה גם שמספר מטר מתחתינו הבחנתי במשהו שנראה כדרך.
התחלנו לרדת, וכבר אחרי מספר צעדים הצמחייה התבררה כעוקצנית וכזו שמסתירה סלעים. אך למה שקראתי מלמעלה דרך, הגענו די מהר, רק שה"דרך" התבררה כערוץ נחל אכזב. המשכנו ללכת בערוץ לכיוון העיר. אחרי מספר צעדים הגענו למצוק, המחזה היה יכול להיות מאוד יפה, ערוץ נחל לבן, מסביב צמחייה, מצוק אך ליבינו היה אטום בשלב הזה ליופיו של העולם.
את המצוק ירדתי עם גבי קדימה כאשר אני נתמך בידיים (הליכת עכביש). המשך הדרך עד הרחוב הצטיינה בקללות שהאיטלקי הטיח על ראשם של אנשי החמור, קוצים עליהם השארנו חתיכות אור והסברו של האיטלקי על כך שהוא הבטיח לאשתו מסעדה בערב. כאשר הגענו לפנס הראשון של העיירה, הבחור הבטיח שכשנשוב לספינות נשיג שמפנייה, הבטחה שהוא אכן קיים. לרציף הגענו שעתיים וחצי אחרי היציאה (לבני המשפחה הבטחנו לשוב אחרי 50 דקות), וכשהעפנו מבט על ההר אשר ממנו ירדנו מלמל חברי שאולי עכשיו על ההר יש מישהו במצוקה ואף לא יודע מזה.
כשעמדנו מול היאכטות המשפחות ניסו לשכנע אחת את השנייה שהמשפחה השנייה תשלח סירת גומי לחתור ולהביא אותנו, החבר'ה שלי נשברו ראשונים.
סיום הסיפור, התרחש למחרת, כאשר עם כל השריטות, קפצתי למים, נכון אומנם לא ים המלח אבל זה שרף ואף יותר מזה.
השמפניה המובטחת
השריטות