שלא כמו נתן, לא הצלחתי להגיע למעמד של שני דורות במכביה. למעשה לא השתתפתי במכביה כלל....
29.7.13
מאת: אלכס ליברמן
שלא כמו נתן, לא הצלחתי להגיע למעמד של שני דורות במכביה (אני מקווה שנתן הספיק לסיים בטבריה ומאחל הצלחה לנבחרת הגולף). למעשה לא השתתפתי במכביה כלל. אפילו לא במרוץ הלילה וזאת למרות קריאתו של דובב.
אך יחד עם זאת השבועות לקראת המכביה היו בביתנו מלאים בציפייה ודריכות. על הפרק עמדה השתתפותה הדי בטוחה של בתי הבכורה מיכל במסגרת תחרויות שחייה והשתתפותה המוטלת בספק של בתי השנייה אביטל במסגרת משלחת ישראל בכדור מים.
למרות ששלושת בנותיי בחרו במים, הגדולה בשחייה השנייה והשלישית בכדור מים, מספר פעמים הם פלשו לתחום שלנו ואף יצא להם לא פעם לטפס לפודיום. אולי ניחומיי יבואו מהבן שהוא הקטן. כשבוע לפני הפור נפל -מיכל בפנים, ואביטל תחכה עוד 4 שנים. כנראה שההגעה לסגל הלאומי 3 חודשים לפני התחרות לא מספיקים כדי להיכנס למשלחת (דעתי כאב שאם אביטל הייתה בפנים נבחרת נשים כדור מים אכן הייתה מגיעה למקום הראשון ולא מסתפקת במקום השני אחרי ארה"ב בכל מקרה כל הכבוד לשחקניות). וכך נותרנו עם נציגה אחת.
מיכל שחיינית מנוסה ברמה הלאומית אשר בשנים האחרונות לוקחת פודיום בכל מקצה שבו היא משתתפת לגילה, בהרבה מקרים התברגה גם בנשים כללי. אך ללא שום ניסיון בינלאומי. לקראת המשחקים היא שובצה למשחים של 200 ו100 גב ו50 חופשי.
מיכל ליברמן - מקום שלישי כללי
ביום הפתיחה היא וחבריה למשלחת התקבצו במכון ווינגט, ומשם יצאו לאיצטדיון טדי. טקס פתיחה כמו כל טקס פתיחה היה מרגש עבורה. מעניין לציין כי ראש העין שלחה לפחות 7 משתתפים, 5 נשים ו2 גברים במגוון מקצועות, וזה בעיר שאין לה שום מועדון ספורט הישגי. כל הספורטאים האלו פעילים באגודות מחוץ לעיר. יש לי תקווה זעירה שלאחר נובמבר העניין השתנה. ובארץ הקודש כמו בארץ הקודש ובייחוד במשחקי המכביה לא נמנעה הפשלה התורנית. האוטובוסים שהיו צריכים להסיע את הספורטאים בחזרה לווינגט- פשוט לא היו שם. לאחר שעות של טרטורים מהסוג של "תלך תבוא תלך תבוא", העבירו את הספורטאים לרכבת שהסיעה אותם לנתניה ומשם הקפיצו באוטובוסים למכון. לסיכום פרק זה לווינגט הם הגיעו בשעה 3:30 ומסקרן אותי אם היו ספורטאים שלמחרת היו צריכים להתחרות. מזלה של בתי שפע עליה, והשתתפותה בתחרויות החלו רק ביום א'.
ביום א' מיכל התייצבה לתחרויות, וכאן התברר כי שכחו להדפיס לה תג משתתף, קורה לכולם- אך לנו אופייני. לאחר דין ודברים סוכם שכל פעם משתתפת אחרת מהמשלחת תתן למיכל את תגה (מן הסתם שהנחת היסוד של המארגנים אומרת"בכל מקרה המאבטחים לא בודקים").
התחרויות התקיימו במתקן היפה הנוח והחדש שנפתח בווינגט. להרבה אנשיי ספורט מים ישראלים הייתה זו חויה מיוחדת במינה של תחרות במתקן לא מוכר (חויה זו לא נחסכת לאתלטים בארץ, כיוון שלא מקימים מתקני אתלטיקה חדשים) וזאת בנוסף לכך שהמתחרות לא היו מוכרות לה.
מיכל על הפודיום
לקראת המשחה הראשון החזיקו את השחייניות בחדר ההמתנה שעה ורבע יותר מהמתוכנן ואז הוזנק מקצה המוקדמות של נשים 200 גב. במקצה שלה מיכל הגיעה שלישית, כך שעלייתה לגמר לא הייתה מובטחת עד לסיום המוקדמות. אך זה הגיע. גמר זה מיכל סיימה במקום רביעי כללי, (שלישית בין הישראלות) עם שיפור של כמעט שנייה בשיא האישי. למחרת היה יום מנוחה (יום הולדת לאחיה הקטן) ואז ביום ג' התקיימו המוקדמות והגמר של ה100 מטר- מקצה שבו מיכל חזקה הרבה יותר, יחסית לשחייניות בארץ. כאן ללא שום בעיה היא עלתה לגמר, ובערב ברגעי הגמר תוך כדי מריטת עצבים של יותר מדקה למשפחתה היא הביאה את המקום השלישי עם שיפור קל בשיא האישי פעם שנייה באותו יום (ראשונה בין הישראליות). מתנה ממיכל ליום הולדת של אמא.
מקצה אחרון 50 מטר חופשי, מקצוע בו מיכל ממוקמת גבוה ברשימת השחיינות הישראליות, עלתה היא בקושי לגמר (שמינית בהצבות) סיימה את המשחה שמינית ללא שיפור בשיא האישי (שלישית בין הישראליות).
משפחת ליברמן לאחר התחרות
כעת אנו ניצבים לפני אליפות ישראל בשחייה.
מדאיג כי עלות אחזקת אלופה בשחייה לתקציב המשפחתי הוא כי 12000 שח בגיל הצעיר, וכ20000 בשנתיים האחרונות. זאת לאחר שחברת "שבא ים" תומכת בציוד במהלך השנים.
סביר להניח כי כשרונות רבים ברמה הלאומית נחסכו מאיתנו וזאת לא מחוסר רצינות ומאי נכונות לעבוד קשה אלא פשוט מכיוון שהוריהם לא יכלו לעמוד בתשלומים. נקודה למחשבה.