הולנד זה לא רק אמסטרדם

לפניכם סיפור המרתון של אלכס ליברמן, בעיר הציורית ליידן, הולנד

14.6.2016

אלכס, מה גרם לך לבחור במרתון בהולנד?

ב"ראש השנה לרצים", ינואר 2016, מרתון טבריה נראה קצת אחרת מבדרך כלל; גשם כבד עד כדי כך ששטיח הזינוק נשטף, 3 הק"מ הראשונים במסלול היו מכוסים בשלוליות ענק והמשך המסלול היה תחת גשם בלתי פוסק, עם רוח פנים חזקה מהק"מ ה-21 עד ה-30 ק"מ. כרץ מרתונים מתמיד אשר תמיד לוקח חלק במרתון טבריה הרגשתי קצת אכזבה מהתוצאה, לא עמדתי ביעד שהצבתי לעצמי – 03:30 שעות ורציתי חוויה מתקנת! כך בחרתי להשתתף באחד המרתונים הקטנים של הולנד שהתאים לי מבחינת תאריכים.

אז איך בגיל 53 מתכוננים למרתון שני בהפרש של פחות מחצי שנה?

קודם כל שיניתי את תוכנית האימונים, הורדתי את הקילומטרז' הכולל מ- 1,600 ק"מ ל-1,200, מה שאומר 140 ק"מ בשבוע במקום 150. במספר תחרויות ביניים של 10 ק"מ בהם השתתפתי בארץ, התוצאות וההרגשה האישית הצביעו על כך שאני במצב טוב ובדרך להשגת המטרה.

 עם תחושות אופטימיות אלו יצאתי מהארץ בתאריך 20.05 לעיר לידן (Leidn) בהולנד.

בלידן מתקיים פסטיבל ריצה של יומיים בפעם ה- 26; ביום הראשון לפסטיבל מוזנקים המקצים העממים-משפחתיים וביום השני המקצים התחרותיים (10, 5, 21.1 ו- 42.2)- סה"כ 15,000 משתתפים! יום לפני המרוץ, רצתי ריצה קצרה של 8 ק"מ בעיר, עם הרגשה של קלילות, רעננות ושמחה בלב. ביום המרוץ, מקצה המרתון והחצי הוזנקו ראשונים יחד בשעה 10:30. שטח הכינוס היה נוח וכלל חדרי הלבשה ואיזור להפקדת חפצים.

איך זה הרגיש להתחיל את המרתון?

הוזנקנו בזמן, ללא שום עיכובים כאשר אני מזנק בשורות הביניים, מקום טוב באמצע, כשאני יודע בלב שעליי להתחיל לאט ולהגביר בשלב מאוחר יותר של המרתון.

אלכס על קו הזינוק

את 3 הק"מ הראשונים רצנו בתוך העיר ולמרות כמות המזנקים הגדולה, הזינוק היה מאוד מסודר. לאחר מכן, בק"מ ה- 4 עזבנו את העיר והמסלול התנהל על שבילי אופניים בין הכפרים באיזור מחוץ לעיר.  בדרך חצינו שטחי מרעה ורצנו על גדות תעלות, אל מול תחנות רוח, ולאורך כל המסלול היה עידוד רב מהמקומיים. בק"מ ה- 15 מצאתי את עצמי במצב מעולה עם קצב של 04:55 דק' לק"מ, לא מהיר מידי ולא איטי מידי ובהרגשה מעולה. אלא שאז, ממש תוך מספר דקות בודדות, הופיע כאב ראש בצד ימין והשרירים בצד שמאל של הגוף החלו להיתפס מלמטה למעלה; שריר התאומים, ההמסטרינג, עכוז גדול ולבסוף מייצבי הגב. הקצב כמובן הידרדר ואת הק"מ ה-18 עשיתי כבר על 06:00 דק', אך המשכתי לנהל מלחמה עיקשת עם הגוף תוך כדי שאני בקושי מגיע לקצבים של 05:50. בק"מ ה- 23 הרצף הנוראי DNF (Did Not Finish) נדלק לי בראש...

אוי ואבוי! ומה קרה אז?

כנסיון נואש לשפר את המצב, השלכתי את הכובע שרצתי איתו כהגנה בפני הגשם. ככל שהזמן התקדם גמעה בליבי ההחלטה שאני אעצור בתחנת העזרה הראשונה ב- 25 ק"מ  כשהגעתי לנקודה לא ראיתי את האוהל; אולי הוא לא היה שם, ואולי פשוט לא שמתי לב. ועל כן המשכתי בעינוי הגוף. בהמשך- הניסיון, האנדרופינים, והמוטיבציה עשו את שלהם ולמרות שהכאבים לא פסקו הבנתי שאני הולך לסיים. סה"כ את המרוץ סיימתי על 03:59:36 (זמן אישי) מאוד מאוכזב, כואב ומושפל. זהו המרתון השני הכי איטי בחיי.

בקו הסיום

אז מה למעשה גרם לכאבים המפתיעים האלה?

גם עכשיו (שבוע אחרי המרוץ) אני לא לגמרי מבין מה הוביל להתמוטטות. הסבורה ההגיונית היחידה היא אובדן אלקטרוליטים חריפה. רצנו בטמפרטורה של 15-27 מעלות אך לחות יחסית של 95-97%. במצב כזה בהחלט ייתכן שהגוף הגיב בהזעה קיצונית והמלחים פשוט נשטפו החוצה.

באילו דברים מעניינים הבחנת אצל המקומיים?

10 ק"מ לפני הסיום עברנו באיזה כפר לא גדול ושם הקהילה של הכנסייה המקומית יצאה לעודד אותנו בלבוש המסורתי עם כדי העשן של הכנסייה; הם שרו את שירי הכנסייה וקדו קידות. אני רצתי בחולצה שעלייה מוטבע דגל ישראל, אומנם בקטן אך לא היה לי ספק שהם הבחינו בו, מה שלא שינה את התנהגותם.

4 ק"מ לפני הסיום חזרנו לעיר וכאן העידוד לבש צורה אחרת: בעלי הפאבים סידרו את כסאות הפאב ושולחנות בתי הקפה לאורך המסלול ממש על הסרט המפריד. כל  הבליינים הריאו לנו עם כוסות בירה וכפי שחלקם נראו, הם הריעו לכל רץ ורץ מכ- 700 הרצים שעברו שם לפני. אין לי ספק  שהם המשיכו כך גם לכ- 700 הרצים שהיו אחרי.

עייף אך מרוצה

מהי התרשמותך הכללית מהמרוץ?

המרוץ מאורגן בצורה מעולה, המעודדים מורגשים באופן אינטנסיבי ונמצאים לאורך כל המסלול, אופי המסלול מאוד שטוח. נקודה חשובה נוספת היא נקודות העזרה הראשונה אשר היו פרוסות לאורך כל המסלול (אני מניח שהיתה תחנה גם בק"מ ה- 25 ההוא). כמו כן רחבת הסיום הייתה מסודרת להפליא עם מקום לשבת, כיסוי בפני הגשם והגשת שתייה קרה וחמה ללא הגבלה, מתנדבים של המרוץ חילקו למסיימים מים, איזוטוני, שתייה חמה בהגשה אישית. בכל אופן, מבחינתי הייתה לארגון המרוץ נקודת תורפה אחת; חלוקת השתייה על המסלול הייתה כל 5-6 ק"מ לעומת החלוקה שאנו רגילים אלייה בארץ כל 3-4 ק"מ.

כהוזכר בכותרת – הולנד זה לא רק אמסטרדם! ולכל הפחות המרתון בלינדן ראוי. העיר שלוה עם מעט מכוניות והרבה אופנים. הלינה שם אומנם יקרה, אבל לא יותר יקרה מאילת או טבריה.

מדליית הסיום

האם יש לך מספר המלצות לאמיצים שירצו לקחת חלק במרתון לידן?

דבר ראשון הייתי ממליץ לקחת מלון במרכז העיר כי לא ניתן להגיע לשטחי הכינוס ברכב. כמו כן, לניווט בתוך העיר – לא לסמוך על Waze  אשר מכניס אותנו לכבישים שפתוחים רק לאופנים. ואחרון חשוב – יש בחשבון את חלוקת המים הדלילה ואת הלחות הכבדה.

תודה רבה אלכס ושיהיה בהצלחה!