על נועם גולדמן

מרוץ האוניברסיטה ה- 7 ע"ש נועם גולדמן: על נועם גולדמן


נועם גולדמן

 

בן אריאלה וצביקה 
נולד בעין יהב 
בכ"ט בחשוון תש"מ , 18/11/1979 
התגורר בכפר סבא 
שרת בחיל השריון 
יחידה: חט' 847, גד' 275 
תפקיד: מפקד טנק 
התגייס ב30.3.1998 
נפל בקרב 
בט"ו באב תשס"ו , 9/8/2006 
במלחמת לבנון השנייה 
מקום נפילה: עיתה-א-שעב 
באזור לבנון 
מקום קבורה: כפר סבא 
חלקה: 5, שורה: 1, קבר: 6. 
הותיר: הורים ואח - יזהר

מ.א. 5625585 
בן 27 בנפלו
קורות חיים:

נועם גולדמן בן 27, נהרג בט"ו באב מפגיעת טיל נ"ט, בסמוך לכפר עייטא א-שעב שבדרום לבנון. שלושת חבריו לטנק נהרגו עמו.
לשרות מילואים בחטיבת טנקי המרכבה, גוייס בצו 8 - שבוע ימים לפני שנהרג.
בעת שרותו הסדיר, היה נועם מפקד טנק בחטיבה 7 בחיל השיריון. החלטתו של נועם להתגייס לחיל השיריון היתה טבעית. אביו צביקה גולדמן היה סגן מפקד גדוד שיריון במילואים ודודו אשר גולדמן היה מפקד גדוד מילואים באותו חיל. בשנה האחרונה לשרותו הצבאי היה נועם רב סמל פלוגתי.
נועם נולד במושב עין-יהב בערבה. בן שלוש היה כשנסע עם הוריו ואחיו יזהר לפורטו ריקו, שם חיו שלוש שנים. בן שש הגיע עם משפחתו לכפר סבא, העיר בה התגורר עד סוף שרותו הצבאי.
במרץ 2001 השתחרר משלוש שנות שרות סדיר ולמד לבחינה הפסיכומטרית, אותה עבר בציון של 738 נקודות.
באוגוסט 2001 נסע נועם לעבוד בארה"ב והגשים חלום לטייל לאורכה ולרוחבה של יבשת דרום אמריקה, יחד עם חבריו מילדות ליאור רומנו, אבידן ויהונתן הירש.
נועם למד בבית הספר היסודי גולדה מאיר, בחטיבת הביניים שזר ובתיכון היובל בכפר סבא. הוא אהב חברים, כדורגל, תופף על תופים והתאמן במכון טקוואנדו של עודד שרייר. נועם היה אדם חם, יוצר קשרים. היה חלק ממשפחת סבו וסבתו עדה ושמעון מאיר מאלוני אבא, אהב להגיע אליהם, לטעום ממאכליהם, לטייל בגבעות ובשדות ולהיפגש עם בני דודיו. נועם היה גם חלק ממשפחת גולדמן הענפה מבאר טוביה. נהנה מהחום, האוכל, משחקי הכדורגל והוויכוחים עם דודים, דודות ובני דודים.
לפני מספר שנים התגרשו הוריו; אמו עקרה ליקנעם ואביו לרעננה. נועם יצר קשרים טובים עם בני הזוג החדשים של הוריו, יונה דסאו ודני אנגל.
בשנת 2002 לאחר שחזר מחו"ל, גר שנה עם אביו ובת זוגו ברעננה.
עם תחילת לימודיו באוניברסיטת תל-אביב, בחר להתגורר בדירה בתל אביב עם חברו ליאור רומנו. תכנן נסיעה קרובה לספרד, במטרה לעבוד ולהשתפר בספרדית, שפה אותה למד בשנה האחרונה. הוא למד לבדו דרך קריאת ספרי פילוסופיה, מדעי המדינה, פוליטיקה והיסטוריה. הוא למד את העבר שכן רצה להבין את ההווה ולשפר את העתיד. היה לו חשוב לברר מה תפקידו כפרט בעולם ואיזו תרומה יש לו עבור החברה בה הוא חי. בגיל צעיר הגיע לתובנה כי מבנה חברתי הוא מילת המפתח לשיפור חיי האדם כפרט. הוא בחר בעולם הכלכלה ככלי המשמעותי ביותר להשגת יעד זה.
נועם שאף להרמוניה עם אנשים, חברה וטבע. במהלך לימודיו באוניברסיטה, נטל חלק בפעילות לאורך השנה של עמותת נובה. הוא פעל כחלק מצוות סטודנטים למינהל וכלכלה, שנתנו ייעוץ כלכלי לעמותה העוסקת באיסוף, שיפוץ וחלוקת ציוד יד שנייה לנזקקים. כאדם שחיפש לעצמו אפשרות להשפיע על המבנים החברתיים והכלכליים של עולמנו, שמח שבתוך זרם העבודות, סמינרים ומבחנים, פגש בעשייה חברתית עם ערך מוסף, שבא מתוך נתינה וראייה אופטימית של העתיד הפרטי והכללי.
מספר ימים לפני גיוסו למילואים, סיים נועם שלוש שנות לימוד במגמות כלכלה וראיית חשבון. הוא התקבל ללימודי סטאז' במשרד גדול ויוקרתי לראיית חשבון בתל אביב.
בסיום ראיון שנערך עימו לפני קבלתו למשרד רואי החשבון נכתב: "בחור מקסים, נעים שיחה, מאד זורם, מאד אוהב לדבר, אינטליגנט שאל שאלות ענייניות, מאד פתוח וכנה. נראה בחור חרוץ, ישר, מאד איכותי. איש עקרונות, חדור מוטיבציה, יש בו קצת ילדותיות"...
בחוברת שהופקה לזכרו של הבן, כותב צביקה האב: "בשעת בוקר יום רביעי שעבר, קיבלת שיחת טלפון מהצבא. בלי להוציא מילה, התחלת להתארגן ליציאה למלחמה. הבאתי לך את המדים, הנעליים, הגומיות וכל מה שצריך. רק כובע שכחת. ביקשת שאלך לסופר ונתת לי רשימה ארוכה. יצאת לקרב עם תיק "מדוגם". לקחתי אותך לנקודת האיסוף ונפרדנו בחיבוק ונשיקה... בשיחות הטלפון שלנו בשבוע האחרון, נשמעת לי מלא מוטיבציה ועם מורל גבוה. אין ספק שעודדת אותי מאוד בשיחות אלה. נתת לנו להרגיש כי אתה חסין כנגד טילים ומטענים..."."במהלך ימי השבעה, הגיעו אלינו חבריו מהחוג לחשבונאות באוניברסיטה והביאו לנו את מחברות הבחינות שלו", מספרת האם אריאלה. "הבנאליות של החיים גרמה לי לבכות. כי זה מה שנועם היה, אזרח. הוא גוייס בח' באב ונהרג בט"ו באב. הוא היה אדם מתוק, אדם שנותן השראה, כל מילה שאמר היתה אחרי מחשבה".
כמו אביו, אחיו, דודו ובני הדודים, היה נועם אוהד מושבע ונאמן של "הפועל" תל אביב בכדורגל. בשעה בה נועם נהרג, ערכו הוריו ביקור ניחומים בבית הוריו של איתמר צור, אשר נהרג בטנק בלבנון שבוע קודם לכן.

על גופתו של נועם נמצא פתק בכתב ידו, מוכתם בדמו ובו ציטוט מתוך "הסימפוניה הגמורה" של אאוגוסטו מונטרוסו: "מכמה אמיתות מתחמק בן-אנוש בעוד הוא מכלה את מכסת החיים שהוקצתה לו? האין האמת על פחדנותו אחת העיקריות? כמה התחכמויות כוזבות אתה נוקט יום יום כדי להסתיר מעצמך את העובדה שאתה פחדן".

שמעון המ"פ של נועם בלחימה בלבנון כתב:
אנו רוצים לחיות את החיים במלוא העוצמה והאושר בשביל השקט הזה, בשביל השלום המיוחל אנו נלחמנו ונלחם. עולים על הטנקים ומתניעים: "נהג, סע קדימה!" עם התחושה הזאת מתחילים תנועה, עם התחושה הזאת יורים ופוגעים ועם התחושה הזאת מלווים חברים, נערים, אריות בדרכם האחרונה. כי אין לנו מקום אחר ואין לנו צבא אחר ואנחנו הצבא. אין אף אחד אחר שיעשה את התפקיד הזה בשביל המשפחה והמדינה.
אני יודע לומר, אחי נועם, שכשמך כן אתה - נעים לבריות, בעבודתך המסורה החרוצה והשקטה, בחצי חיוכך התמידי סימלת עבורי את עוצמת החיים.
לא נפלת לשווא, זכרך עמנו תמיד ואתו הרצון והכוח להמשיך ולעשות את כל המאמצים כדי שיבוא השקט והשלום למקומנו".

וכותבת האם אריאלה:
הריחוף
(לנועם גולדמן - בני)
צריח הטנק עלה ונפתח בדיוק לפי התכנית.
נחלצת מתוך תא הטנק המתפוצץ וגופך זינק מעלה.
סוליות נעליך המאובקות דחפו בטנק ורגליך התיישרו,
מלאכי שמיים אחזו במותניך כדי לייצב את הריחוף הראשון.
אז הנפת את זרועותיך ופרשת כנפיך.
אז כפות ידיך נפתחו וקול צעקה גדולה עלתה משפתותיך."אמא חזרתי מהמלחמה""אמא, אני חי"
צעקת הההההההיייייייייייי
הסתובבת סביב עצמך ופנית שוב אלי.
התקרבת אלי, חיבקת.
עזבת.
עפת אלפי שנות אור באוויר,
טסת למקום אחר.

יהי זכרו ברוך

דברים שנכתבו ע"י נועם

מה אם כל אחד לא היה דואג רק לעצמו?...
בעצם, אין שום בעיה. שידאג.
אבל לפחות אחרי שהוא דאג, שיסתכל ימינה ושמאלה ויראה אולי
אם הוא יכול לעזור למישהו אחר בדאגה שלו.
זה לא צריך להיות זר, זה יכול להיות גם חבר.
וכשהוא יסיים לעזור לחבר, הוא יוכל לעזור גם לחבר של החבר.
ואז הוא יוכל לנוח טיפה. אחרי הכול, אם כבר הוגעת את עצמך,
לא תהנה קצת מהפירות של זה?
ואז, כשתסיים לנוח, שוב תסתכל ימינה ושמאלה, למעלה, למטה,
כי שם נמצאים רוב האנשים שצריכים אותך.
תושיט איזו יד, הרי תמיד יש אנשים שם למטה שצריכים עזרה.
נכון, יש אין סוף.... אתה לא יכול לעזור לכולם. אבל לפחות לאחד.
ואחרי שתסיים איתו, אם יבוא לך ולא תרצה לנוח,
תוכל לעזור לעוד אחד. אולי אפילו לכמה בו זמנית.
ואל תשכח להזכיר למי שעזרת לו, שגם הוא יכול לעזור.
נכון שגם אם תעשה זאת כל החיים שלך,
עדיין מספר האנשים שם למטה יישאר בגדר "אינסופי".
אבל אין ספק, שללא מעט אנשים, פשוט שינית את חייהם.


נכתב ע"י נועם גולדמן כשנה לפני שנהרג במלחמת לבנון השנייה.

printer