לפניכם סיכומו המרגש של בני מלניצקי על הפסגה שכבשה דקלה דרורי במרתון טבריה (9.1) ושהיה גם מרתון מס' 60 עבורו...
מרתון טבריה 2015 – מרתון 60- שיא שלא יישבר לעולם
14.1.2015
מאת בני מלניצקי
הכנות למרתון
אנחנו שבועיים וחצי לפני מרתון טבריה. עברנו כברת דרך מאז סיום מרתון לוזאן. מעל חודשיים. כשאני כותב עברנו, אני מתכוון לדקלה דרורי ואנוכי. החלטתי להקדיש את המרתון הזה לעזור לדקלה לחזור לרוץ מרתון, לנסות לשבור את שיאה האישי ואם ניתן להשיג את התוצאה של 3:05 שע'. בסדר הזה. לפני כחצי שנה מטרות אלה היו דמיוניות מבחינת דקלה.
בתחילת 2014 היינו בעיצומן של ההכנות למרתון פריז, אך כשבועיים לפני המרתון נפצעה דקלה (שבר מאמץ בעצם הירך) והיא הושבתה למספר חודשים. לאחר טיפולים שונים ובעיקר מנוחה החלה בסוף הקיץ לחזור לעצמה ובתחילת ספטמבר החלטנו שנרוץ במרתון טבריה 2015 ביחד.
במהלך השנה האחרונה הספקתי לרוץ 5 מרתונים ולהשיג הישגים שלא חלמתי עליהם. 4 מתוך 5 המרתונים רצתי מתחת לשלוש שעות. לא היה לי ספק בקשר לריצה המשותפת. היו הרבה חברים בסביבה שהתפלאו ואפילו ניסו לשכנע אותי שאני עושה טעות ובכושר שאני מצוי בו אני יכול לשבור את שיאי. לא בכל הזדמנות תהיה לי אפשרות כזאת.
לי היה ברור לחלוטין שעליי להתאמן עם דקלה ולרוץ איתה את המרתון על מנת לעזור לה להגשים את מטרתה. העזרה המנטאלית, העצות, הריצה המשותפת ובעקר החברות הביאו אותי לאן שאני מצוי היום. שיפרתי כמעט כל פרמטר במהלך שנתיים וחצי של הכרותינו. הספקתי לרוץ מעל עשרה מרתונים ועשרות מרוצים. בתקופה זו כמעט זכיתי בכל מרוץ במקום הראשון בקטגורית הגיל שלי. זה היה הך טבעי שאני אעשה ככל שניתן שאף היא תוכל להשיג את המטרה שאליה היא שואפת. לא היה לי ספק הקל שבקלים.
כאמור, בספטמבר היה ברור שרצים את טבריה, אך אני הייתי עדיין בעיצומן של ההכנות למרתונים אמסטרדם ולוזאן. נוצרה בעיה של חוסר איזון באימונים. השתדלתי מצד אחד להתחיל את האימונים עם דקלה ומצד שני להיות מוכן למרתונים בסתיו. לא תמיד זה הסתדר אך מצאנו את האיזון.
דקלה החליטה להכין תוכנית אימונים שתהיה מותאמת לה, מבוססת כולה על תוכנית של המאמן המוצלח שאיתו עבדה, גיא בן אפרים. בעקבות ניסיונות האימון בעבר שיפרה ושיכללה את התוכנית וכמובן גם לא התקבענו. התאמנו את עצמנו למצב הגופני, היינו קשובים לגוף על מנת לא להיפצע ומצד שני גם לא ויתרנו לעצמנו. צריך לזכור שגם המגבלות המשפחתיות, בעיקר של דקלה, הכתיבו את האימונים.
האימונים התחילו בקיץ החם כאשר יום בשבוע נסענו לבן שמן כדי לרוץ באזור קריר יותר וגם שטח שבו ניתן להתחזק. אזור אימונים מצוין. גם האוויר וגם הטבע. שם התחלתי לפתח את תרגולת הקפה ושכלול הפריסה עם מוזלי. מומלץ.
האימונים התקדמו על פי התוכנית וכל שבוע ניכרה התקדמות אצל דקלה. אני נכנסתי לכושר מצוין. הדבר בא לידי ביטוי בתוצאות המרתונים בסתיו.
מיד לאחר חזרתי בסוף חודש אוקטובר, נכנסתי במשנה מרץ לתוכנית טבריה. האימונים היו יומיומיים ובצורה אינטנסיבית. היתרון באימונים משותפים שלא מוותרים אחד לשני והחיבור הנכון מביא לתוצאות. אין תחרותיות, אין דברים שמסיטים אותך מהמטרה. הפרגון והרצון לקדם את שותפך/ שותפתך יוצרים מוטיבציה מיוחדת.
דקלה במרוץ הוד השרון 2012. תמונת ארכיון
התגלגלנו משבוע לשבוע כאשר אנחנו מגבירים את קצב האימונים ואת המהירות תוך כדי בקרה. המטרה הייתה לשמוע לגוף ולא להיפצע. היסטוריית הפציעה חייבה בקרה יומיומית. במידה והייתה תחושה של מאמץ יתר הרפינו. אך יחד עם זאת לא ויתרנו לעצמנו ועבדנו על פי התוכנית.
מנסיוני אני יודע שתחרויות עוזרות בשיפור המהירות וגם מתרגלות את החוסן המנטלי שלך. נכון שלפני כל תחרות יש מתח ותחושה לא נעימה אך אחרי ההתנסות יש לך סיפוק ואתה יודע שעברת שלב נוסף והתקדמת. ניסיתי בתחילת האימונים לשכנע את דקלה אך לשווא. היא אינה אוהבת את המתח הזה וזה לא עושה לה טוב. כיבדתי את החלטתה והבנתי אותה. היא אוהב לרוץ ואינה מוכנה להיות במתח מתמיד. לשמחתי הצלחתי לשכנע אותה לעשות מרוץ אחד בלבד בעמק החולה- מרוץ העגור. חצי מרתון. מרוץ נפלא, רחוק מהמרכז, אוירה נעימה. נוף מדהים. המרוץ לא משך מתחרים ומתחרות מהשורה הראשונה מכיוון ששבוע לאחר מכן התקיים חצי מרתון עמק המעיינות שהיווה את אליפות ישראל. מצד אחד הייתה לכך השפעה חיובית על דקלה שרצה בפחות לחץ ומתח ומצד שני, תוצאתה הייתה יכולה להיות טובה יותר לו היו לה מתחרות. גם כך קבעה שיא אישי 1.28.51 בריצה מצוינת.
דקלה ובני בקו הסיום, מרוץ העגור 2014
לאחר ריצה זו הבינה דקלה שהיא נמצאת במסלול הנכון. המשכנו באימונים כמתוכנן. בסוף השבוע הבא, נסעתי לסחנה לרוץ את חצי המרתון ודקלה רצה את הארוכה במרכז. הריצה שלי הייתה טובה מאד: 1.24.29 שע' עם מקום ראשון בקטגוריה. חמשת הקילומטרים האחרונים היו קשים.
לאחר המרוץ שוב חזרו ספקולציות לגבי מיקומה של דקלה מול רצות טבריה, כולן בכושר מצוין, שיפרו את תוצאותיהן וחלקן בזמן רשמי מהיר משל דקלה. התנאים בעמק המעיינות היו פחות טובים מאשר חצי המרתון בעגור. הסברתי לדקלה שלדעתי, על אף הנתונים האלה מצבה טוב מכיוון שמרתון אינו 10 ק"מ ואינו 15 ק"מ ואפילו לא חצי מרתון.
האימונים האחרונים הצביעו על התקדמות גדולה של דקלה. המטרה הייתה להקנות לדקלה את האמונה ביכולתה ולהאמין שהיא במקום טוב. להגיע למרתון בביטחון ולא בחשש. לבטוח ביכולות שלך ולא להסתכל על האחרים. חשש, גורם לפיק ברכיים ויכול להביא אותך למקומות לא נכונים. כך גם נבנתה האסטרטגיה למרתון.
נשארו שבועיים עד הטייפר. בשבועיים אלה ביצענו אימונים מאד אינטנסיביים עם ניני, שמעון שהצטרף לריצות הארוכות, שחר פרנצס שהצטרף לעיתים אף הוא ואפילו מורן כיבדה אותנו בנוכחותה לאימון אחד.
האימונים היו מוצלחים בדרך כלל. הארוכה הראשונה אחרי עמק המעיינות הייתה פושרת אך הריצה המסכמת הייתה מוצלחת וכן ריצת ה- 28 ק"מ שלאחריה. מרגע זה היה ברור לכולנו שאנו נמצאים בדרך הנכונה והמטרה הייתה לשמר את הקיים ולבצע חידוד זהיר, תוך שמירת הכושר הקיים והימנעות בפציעות ומחלות מיותרות. לצערנו במהלך השבועות האחרונים נפצע ניני ונמנעה ממנו האפשרות לשמש ליווי נוסף לדקלה.
שבועיים לפני המרתון ליוויתי את דקלה יחד עם שמעון. הייתה ריצה מעולה.
בשבוע האחרון כל הגישה של דקלה השתנתה: מחשש ביכולתה לביטחון מוחלט. גם שיחות שקיימה עם גיא תרמו לה מאוד. היא שידרה חיוביות. המתח אמנם ניכר אך זה היה מתח חיובי, של ציפייה לקראת המשימה. היא הייתה כמו קפיץ שממתין לשחרור. עשתה את כל ההכנות המתבקשות ליציאה: מניקור, פדיקור, גוונים, הכנת הביגוד המתאים, תיק מתאים, רשימה מתויגת וכמובן השיחה המסורתית שלה עם נחשון. דקלה יצאה למשימה כאילו היא יוצאת לפגישה ראשונה עם מחזר שרמנטי במיוחד. אפילו מספר החזה שקיבלה תאם את המשימה 53 (ובהיפוך הספרות התוצאה המיוחלת).
נעלם גדול אחד נשאר לקראת המרתון והוא מזג האוויר. האזור שמסביב לכנרת נתון לתנאי מזג אוויר משתנים ולעיתים קשים במיוחד. הרוחות ובמיוחד בצד המזרחי יכולות להשפיע על הריצה בצורה דרמטית ולכן כשהתחזית דיברה על מזג אוויר חורפי נכנסנו לכוננות. מספר פעמים ביום עקבנו אחר השינויים. כל השבוע לפני המרתון ירדו גשמים אך התחזית ליום המרתון הייתה התבהרות ומזג אוויר קר. לשמחתנו הרבה תחזית זו התממשה.
וכך ביום חמישי אספתי אותה מביתה ובגשם שוטף עשינו את דרכינו לטבריה.
המרתון
דקלה ואני היינו צריכים לקבוע אסטרטגיה לריצה. מכיוון שלא רצינו להיות מושפעים מהסביבה קבענו שנרוץ על קצב של 4:23 דקות לקילומטר על מנת לעמוד במשימה של 3:05 שע'. הקצב אמור להיות קבוע, את חשבון המיקום נעשה בחמשת הקילומטרים האחרונים.
יום לפני המרתון עשינו את ההכנות האחרונות של ציוד הריצה, תוך כדי התלבטות איזה בגד ללבוש למזג אוויר קר כל כך (בסופו של דבר רצנו בבגדים קלים). מנוחה. ארוחת פסטה במלון עם כל האורחים שמין הסתם היו רצים. החלפת עצות וחוויות ממרתונים בעבר ואז כל אחד פרש לחדרו. חבריי לנתב"ג היו אמורים לרוץ 10 ק"מ, כך שהדאגות ליום המחרת היו מהם והלאה. הם סיימו את ערב הפסטה כערב הווי מסורתי רווי שתייה. לשמחתי הרעיון של הורדת דקלה לקומה התחתונה יותר הוכיח את עצמו. אני פרשתי לחדרי ולקחתי כדור נגד כאב הראש שליווה אותי בכל מהלך היום. נשכבתי במיטה ונרדמתי תוך מספר דקות.
השכמתי ב- 3:50 בבוקר. לא הצלחתי להירדם. ירדתי להזיז את הרכב וכמובן לבדוק את מזג האוויר. 8 מעלות. מזג אוויר מעונן. שרק יישאר. חזרתי למלון. מעביר את הזמן בשכיבה, שתייה ושירותים. אכלתי את הלחמנייה שהכנתי מראש. לבשתי את בגדי הריצה וירדתי ללובי. רצי רמת השרון פתחו את חדר האוכל ואני הצטרפתי אליהם. מאוחר יותר הצטרפה אף דקלה אחרי שינה בת 8 שעות. היינו במתח ובציפייה.
חזרנו לחדרים להכנות אחרונות וקבענו להיפגש בלובי לחימום אחרון ויציאה לנקודת הזינוק.
ב- 7:00 נפגשנו שוב. דקלה הייתה כמו קפיץ. רצתה לזנק. המתח הזה לא טוב לה. ניסיתי להרגיע קצת, לשדר נינוחות, אך ברגעים כאלה לכל אחד יש את המנגנון שלו. יצאנו כ-20 דקות לפני הזינוק. רצים רבים רצו על הכביש, חלקם מוכרים, חלקם עושים את המרתון הראשון ואינם יודעים בדיוק למה לצפות. מפגש חם וקצר עם גיא ביחד עם החימום שיחרר את המתח ולאחר מספר דקות עמדנו על קו הזינוק.
לאחר דברי ראש העיר הוזנקנו למרתון ה- 38 של טבריה וה- 22 הרצוף שלי. מסביבנו רצו רצים מוכרים. היה חשוב לעבור את הק"מ הראשון ללא תאונת נפילה. לאחר כקילומטר התייצבנו על הזמן הנדרש. המשכנו עד הק"מ החמישי. ריקי סלם שהייתה דרגה אחת מעל כולם כבר תפסה פער מאתנו וכל שאר הרצות היו עדיין מאחורינו, חוץ מאילנית שראיתי שאינה במיטבה (בדיעבד הבנו כי זינקה חולה ונאלצה לפרוש בדרך). נשארנו בקצב המתוכנן ומהק"מ החמישי הצטרפו אלינו מספר רצים, שניים מתוכם ליוו אותנו במרבית המרתון: חיים רבינו וערן בודגה. לאחר מספר ק"מ הבינו את המטרה ומה מצופה מהם והכי חשוב היו ממושמעים. הם "בילו" איתנו קרוב לשעתיים. חבר'ה טובים, נהנינו איתם.
בדרך, לצד בני (373) ומלווים ארעיים נוספים
מכיוון ששכחתי את צמיד הספליטים נאלצתי לחשב לבד ולהכריז לפני כל ק"מ. זה עבד יפה. לאחר 10 ק"מ עמדנו בזמנים- 43:50 דק'. המשכנו הלאה והגענו לסיבוב לכיוון עין גב. ק"מ 12. שלווה פסטורלית קידמה את פנינו. עלי האקליפטוסים משני צדי הכביש לא נעו. רצנו בדבוקה כשרצים נוספים מקיפים אותנו. הקצב היה אחיד, התחושה מצוינת ודקלה מצאה זמן לסבב היכרויות. למזלנו, החבורה הייתה נוחה וכך המשכנו עד הק"מ ה- 15. בצומת ניצב לו גיא עם הצ'וקו האדום שלו ועודד אותנו. בשלב זה התרעתי שחגיגת " אין רוח" עומדת להסתיים. הגענו לק"מ ה- 17 ואז כאילו באחת הכל השתנה. רוח החלה לנשוב והשמיים נעשו אפורים. גשם קל החל לטפטף. המשכנו לשמור על הקצב בתקווה להגיע למחצית הדרך ואז לנצל את הרוח כשהיא בגבינו. בנקודת הסיבוב עמדו מלווים שעודדו את הרצים במרץ רב. הסתובבנו. השעון הצביע על 1:32:33 שע'. לפי התוכנית.
מרגע הסיבוב ואילך התחלנו לקבל תמונה על מה שקורה מאחורינו. את מורן אי אפשר לפספס עם הקריאות הרמות. היא הייתה כ- 300 מ' מאחורינו ואחריה היו שירי פרידמן ושרון אלמגור. המשכנו בדבוקה של 6 רצים כאשר מדי פעם אני מעדכן אותם לגבי הצפוי ולגבי הזמנים. כך זה נמשך עד הק"מ ה- 30. סיבוב ליד מעגן מערבה וממשיכים לכיוון צמח וכנרת. בשלב זה לקחנו את הג'ל השלישי ושתינו לקראת העלייה הצפויה בכנרת. הזמנים היו בהתאם לתכנון. סטייה קלה. לא משמעותית. עכשיו זה המבחן האמיתי. לסיים את העלייה ולא להאט. לא להישבר. בעבר היו לי לא מעט מרתונים שבנקודה זו קרסתי. לא רציתי שזה יקרה הפעם. דקלה נראתה מצוין. לאחר לגימת מים התחלנו לעלות בעלייה. העלייה באופן כללי אינה תלולה כל כך אך היא לא אופיינית למסלול עד עכשיו ולכן הרבה רצים מתקשים בה.
לשמחתי, דקלה טיפסה בעליה די בקלילות. אוהבת עליות. הגענו לכיכר וממנה גלשנו לעבר בית הקברות של כנרת. עוד 200 מ' לצומת שיורדת מיבניאל. יום קודם, נסענו על הציר הזה כדי שדקלה תוכל לראות שרוב הקטע הוא בירידה. היא התעקשה שהקטע הוא בעליה ומאמינה בזה עד היום.
כשהופיע הסימון 34 הודעתי לכל חברי הדבוקה שמכאן כל אחד עושה את הטוב ביותר שלו. זו ההזדמנות שלהם להוכיח את עצמם ואכן תוך זמן קצר הגבירו חברינו, ערן וחיים את הקצב. דקלה ואני נשארנו לבד במשימה של הק"מ האחרונים כשהרוח מורגשת. הק"מ ה- 35 בעלייה ולאחר מכן הכביש התפתל לו לכיוון טבריה. דקלה החלה לחוש בקושי והחלה להתנשף אך לא הרפתה. מדי פעם שאלה מה קורה מאחור. לא היה זכר לבנות נוספות באזור. המאבק שלה היה כרגע מול זמן המטרה. מהק"מ ה- 30 הפסקתי לחשב את הזמן הצפוי בכל ק"מ וזאת כדי לא להכניס אותה ללחץ. החלה דעיכה, אם כי לא משמעותית. בשלב כלשהו אמרה שקשה לה. אמרתי לה שאם לא היה קשה זה לא היה מרתון. גיא הופיע בקילומטר ה- 39 והחל לעודד אותנו. ג'ו פרנקל ובחורה נוספת הצטרפו בהמשך. לכל אורך הדרך עודדו אותה. הקושי של דקלה החל לתת את אותותיו וירדנו לקצב של 4:35 דק' לק"מ. מכאן, הייתי צריך לעודד אותה עם נקודות הציון שיופיעו. חמי טבריה. ק"מ 40. עוברים את הגשר. נשארו 2 ק"מ. לאחר העיקול נגלה לפנינו מגרש החניה ומאחוריו בית הקברות. מייל אחד לסיום. דקלה בכוחותיה האחרונים גוררת את רגליה ומתנשפת, לא מודעת לסביבה. לא מוותרת. רואים את המלון לפנינו ושומעים את הכרוז שמכריז על המסיימים. שוב מבט שלי לאחור להבטיח שאין הפתעה בלתי צפויה. ממלמלת: "אין לי כוח". אבל ממשיכה בריצה. עיקול ליד המלון. רעש המעודדים הולך ומתגבר. עלייה אחרונה לפני הגלישה לקו הסיום. דקלה מטפסת את 50 המטרים האחרונים ואז נשמעת מהקהל קריאה: "קדימה מורן". אני מביט לעבר דקלה ומיד מרגיע אותה ואומר לה שאין אף אחד שמסכן אותה (רק שיהיה ברור: אנחנו מאוד אוהבים את מורן....) והיא ממשיכה אל קו הסיום מחפשת מסביב את אמנון.
אושר גדול מציף אותי. אני חש כאילו שברתי פה שיא אישי. אני רואה את דקלה שנשענת על אחד המחסומים ומנסה להתאושש ואומר בליבי: רק בשביל ריצות כאלה שווה לרוץ!
אמנון מגיח מעבר לגדר כולו קורן אושר ולא מפספס אף רגע. מנציח את המעמד שלו כל כך ראויה דקלה.
יגעת ומצאת- תאמיני
כן, שכחתי לציין תוצאה מדהימה: 3:05:48 שע'. שיא אישי. מקום שלישי כללי. מקום שני באליפות ישראל וסגנית האלופה. מקום ראשון בקטגוריה.
החיוך אומר הכל
ואני מן הסתם ,סיימתי עוד מרתון, 60 במספר. זכיתי במקום שלישי בקטגוריה בתוצאה דומה אך עם תחושה של שיא חדש שלא יישבר לעולם!
בני בטקס- מקום שלישי בקטגוריה
9,000 תמונות בגלריית התמונות, כולל כל המסיימים בקו הסיום לצד השעון