לפניכם סקירת מרוץ הרצליה ה- 8 לזכרו של יוסי אבני, אשר התקיים ביום שבת ה- 4.5.13, מאת אסף לב, מאמן מנטאלי לספורטאים וקבוצות ריצה
5.5.13
מאת: אסף לב
לא ידעתי אם יהיה לי כוח לכתוב על מרוץ הרצליה, בזמן האחרון אני מעט "נטול אנרגיות" לכתיבה כללית ומעדיף להתמקד בכתיבה פנימית, לספורטאיי, לאנשים עימם יש לי קשר כמעט יומיומי.
הודעה נחמדה בפייסבוק, בערך בשעה 15:00, יום שבת, הצליחה להוציא אותי מנמנמת השבת לכתיבה קלה על המרוץ שהיה הבוקר. ההודעה הלכה כך: כל כך מצטערת שבכלל לא שאלתי על התוצאה שלך, ומסתבר שעשית שיא. כל הכבוד. תמיד נעים לי לפגוש אותך, ולחוש כיצד אתה מעביר אהבה אנושית פשוטה. תודה על העידוד בהתחלה ובסוף:) להתראות.
תחילה לא ממש הבנתי אך תוך דקותיים לערך הבנתי שהתוצאה שמיוחסת לי איננה למעשה שלי – וואלה. מחד, איזה מגניב זה לעשות שיא אישי, מאידך, השיא איננו שלי, השיא איננו הוגן, השיא יצטרך לחכות ולהיות מושג כדת וכדין וכן, במאמצים עילאיים.
היום הייתי פייסר. בכלל, מאז שהפכתי מאמן במשרה מלאה ואינני עוסק בדבר זולת האימון, אני מאוד נהנה לראות ולהוביל אנשים אל עבר שיאים חדשים, אל עבר פסגות חדשות. לעולם לא אשכח את דבריו של אבי ברכה בקורס מאמני טריאתלון בוינגייט, עת הסביר לנו, "שאנו, המאמנים, לא מעניינים אף אחד – לא מה שעשינו בעבר ולא מה שנעשה בעתיד, הספורטאי, זה שאתה מאמן ומוביל, הוא מושא העניין ואנו רק עוזרים לסמן את הדרך, העליות, הפניות וכן, גם את הירידות".
המסלול בהרצליה הוא מהמסלולים הטובים בהם נתקלתי, הוא שטוח כמעט לכל אורכו ולא פחות חשוב, יש אפשרות לראות את הראשונים בשני קטעי מסלול חולפים מולך. לטעמי, זה דבר מאוד משמעותי לספורטאי שרוצה לראות היכן הוא ממוקם ביחס לראשונים או בכלל, ללמוד סגנון ריצה, התנהגות, מבע וכמובן, קושי – קושי שעובר מקום 1, אותו בדיוק אני הולך לעבור.
12 ספורטאים מהקבוצה שלנו הגיע למרוץ וניכר היה שהביחד, החימום, מעבר בקבוק המים בינינו, השיחות של הבנות על גודל החXה והשפעתו על מהירות הריצה, החיבוקים והאנרגיה נסכו בכל אחד מאתנו בטחון לא מבוטל במאמץ שהולך להיות. בכלל, בתקופה האחרונה של האימונים, שמנו דגש על מהירות בהיבט הפיזיולוגי ועל קושי אמיתי בהיבט המנטאלי; ריצת 10 ק"מ היא ריצה ארוכה, היא ריצה קשה מאוד החל מהק"מ ה 5 לערך וכן, יש לדעת לסבול, לשאת את הסבל הזה אתנו ולנצח אותו או לפחות "להשתלט עליו".
מתכוננים לקראת הריצה במזג האוויר הערפילי
יצאתי לרוץ עם נטע בתקווה לעשות בין 54 ל- 55 דקות ולשבור שיא אישי ולשפר אותו בכ 3 דקות. ההתחלה עוברת בשלום ואנו זורמים את הקטע המורכב של ההתחלה בין מאות האנשים בשלווה יחסית ותוך הקפדה לא להיכנס לטווחי דופק לא רצויים בתחילת המרוץ. בערך בק"מ ה- 4 אני קופץ מסלול ועובר לכמה מאות מטרים עם אבי שנראה מפוקס מתמיד במטרה – לראות 40 אפס משהו על הלוח. . . והופ קופץ לפז שמסביר לי שהוא על הקצה וחייב להוריד מעט מהירות. ממשיך במסע דילוגים נעים בין הספורטאים, כולם כאחד נראים יופי ומודה, התחושה היא לגמרי נעימה. הק"מ נוקפים ומתחילים להרגיש את הרצון של הגוף להיות כפוף או כאילו אומר לך: "עזוב 'תי, באימא שך....". היינו מוכנים לזה ונאבקנו בזה (בעיקר בראש) והתקדמנו בבטחה אל עבר שער הסיום. כק"מ לקראת שער הסיום אני מזהה את אבי ומבין שהוא קרוב ליעד, אך אני לא משוכנע שהוא ישיג אותו. קופץ נתיב ודבר ראשון, לוקח ממנו את הכובע – נכנס אוויר מתחת לכובע וזה מאט, לא, חחח? לי, נשאר יחסית הרבה ברגליים והחלטתי לרוץ לפניו ולגרור אותו בבטחה אל עבר השיא. אני רץ ב 3:45 והוא צמוד אלי, משרה הרגשה שכן, הוא שם, בשיא. 5 מטרים לפני קו הסיום, אני נותן לו "כיף" וצועק לו כל הכבוד: צועק למישהי שעומדת אחרי הקו: "גברת מה כתוב על השעון..." והיא עונה: 40:30 – אחלה.
חוזר לפייסרות ומאוד נהנה לראות את חברי הקבוצה מגיעים אחד אחרי השני, תוך הקפדה והדגשה: "לחייך על הקו הסיום ולא להיות עסוק עם השעון". כולם כאחד משפרים את השיא אישי שלהם, נטע נוגעת בקו הסיום ב 54:20 וספורטאי מקסים אחד מסיים לראשונה בחייו מרוץ של 10 ק"מ בזמן מצוין.
זהו, נכנסים לרכבים, בצורה מוזרה, הן בכניסה והן ביציאה לא היו פקקים – מה קורה אין באלאגן במרוצים? ומתחילים לנוע הביתה. היה אחלה יום, קבוצתי ואנוכי מאוד נהנינו, תודה רבה ויישר כוח למארגנים וכן, עוד דבר אחד, חייבים איזה מילה קלה של ביקורת: החולצה... משהו בצבע לא זורם.
לסיכום, תודה רבה ליקירה ששלחה לי את ההודעה בפייס. הכול מצוין וכן, השיא איננו שלי, השיא הוא של: אבי, שחר, פז, גלעד, צביקה, נטע, אלעד, שלי, שי, רותי ואחרים – השיא הוא שלהם. באשר לי, אני עוד אגיע לשיאים רבים, המון שנים של ספורט לפנינו.
קבוצת הריצה בסיום
בברכת אנרגיה טובה,
אסף לב – "רצים עם אסף"