כאשר ביקשה ממני שרונה שליו מאייר לכתוב על מרוץ הבית ה- 2 ע"ש עומר מנוס מיד חשבתי לעצמי איזו זכות נפלה בחלקי...
20.2.2017
מאת גולן רוזנברג, חבר בקבוצת אדרנלין
כאשר ביקשה ממני שרונה שליו מאייר לכתוב על מרוץ הבית ה- 2 ע"ש עומר מנוס מיד חשבתי לעצמי איזו זכות נפלה בחלקי.
האמת היא שאני לא מהרצים הוותיקים, אפשר אף לומר שאני רץ מתחיל, אבל אין לזה חשיבות, בוודאי לא בסוג כזה של מרוץ ובוודאי לא בהקשר הישיר שלו והיכן שהוא פגש אותי.
הגעתי למרוץ לאחר תקופת הכנה קצרה יחסית שבה המטרה הייתה לשפר את התוצאה שלי למרחק של 10 ק"מ.
יבגני איציק ומירב לקראת הזינוק
ההכנות היו חלק מתוכנית כוללת לקראת חצי מרתון ירושלים. כחבר בקבוצת אדרנלין שפועלת בגליל המערבי ושבראשה עומדת שרונה שליו מאייר, אין לי ספק כי תקופת ההכנה היא החלק המשמעותי ביותר עבור הרץ ובוודאי עבורי כרץ מתחיל.
פרק הזמן בהכנות במזג אוויר חורפי של הצפון הרחוק, לא ממש סייעו, אך כאן נכנסת לתמונה "הקבוצה", המחויבות של חבריה האחד לשני, התמיכה הבלתי פוסקת (כל אחד למה שהוא מכין את עצמו) ובעיקר המעטפת המקצועית שניתנה לי סייעו לי להגיע מוכן מקצועית ובמיוחד מנטאלית (הגם שמדובר במרחק קצר). בזכות אלו הצלחתי לשפר את התוצאה האישית ולהביא את עצמי לרף גבוה יותר.
גולן בקו הסיום
זוהי זכות להיות חלק קטן בהנצחה של אדם שפעל ועשה עבור כל כך הרבה אנשים שלא הכיר מתוך אמונה אישית, פשטות וללא שום תמורה, בכדי שכל רץ יחזור הביתה ויוכל לראות בגאון את עצמו על המסלול.
במחשבותיי בשלבי הריצה השונים עלתה לא פעם דמותו של עומר (הגם שלא הכרתיו), החברות התמימה שהורגשה לכל אורך היום בין הרצים והקבוצות, האהבה והגעגועים לאיש שהורגשו באוויר, כל אלו שיקפו בעיני את תמצית היום המיוחד הזה, ואין לי ספק שהיוו גורם משמעותי בחוויית הריצה האישית שלי.
ברור לי כי את כולם הצליח עומר, לא רק בחייו אלא גם במותו לאחד ולחבר לקהילה אחת גדולה של אנשים.
(חלק מ) קבוצת אדרנלין בטקס הסיום
בשנה הבאה אהיה על המסלול וכמו השנה אציב יעדים חדשים, מאמין כי בזכות האווירה והמרקם האנושי, אצליח להביא את עצמי ולעמוד בהם.