לרוץ את פירנצה היפה

לפניכם חוויותיו של אלן שטרסברג ממרתון פירנצה, שנערך ביום ראשון ה- 27.11.16

1.12.2016

מאת אלן שטרסברג

חבריי היקרים

בתור רץ מרתונים שאינו נמנה עם שוברי השיאים, אני תמיד נתקל באותה דילמה: האם לחפש מרתון עם מסלול קל, או אולי דווקא מסלול שכולל בתוכו נופים נפלאים ובלתי נשכחים. המרתון שבחרתי הפעם בהחלט משתייך לקטגוריה השנייה. פירנצה נמנית כידוע על אחת הערים הרומנטיות והיפות בעולם, ועם מזג אוויר נוח של חודש נובמבר, החוויה עתידה הייתה להיות מופלאה.

אחרי טיסה לא ארוכה מדי שכללה  נחיתת ביניים קצרה ברומא נחתנו, אשתי ואני, בעיר פירנצה. ואין זה סתם ששמה של פירנצה יצא לה למרחקים: עיר עתיקה ויפהפייה זו מלאה בעשרות מבנים ארכיטקטוניים מופלאים ובאטרקציות שאינך יודע מהיכן להתחיל. אולי ברגל, או אולי דווקא ברכב מסביב לעיר? אבל רגע,  הגעתי בשביל לרוץ מרתון והרי אסור להתעייף לפני...

אחרי צ'ק אין זריז במלון עתיק ואותנטי הממוקם כ- 500 מ' מנקודת הזינוק החלטתי שאני חייב לטעום מעט מהעיר. התחלנו בטיול רגלי בעיר העתיקה עוצרת הנשימה, הלכנו בין הסמטאות הצרות ושוקקות החיים שמסביב לדואמו והרגשנו כאילו נכנסו לתקופה אחרת. בכדי לזכור בכל זאת שאין מדובר בנסיעה תיירותית רגילה, הלכנו ל"אקספו" הממוקם מעט מחוץ לעיר על מנת לחוש את האווירה של התחרות  ולאסוף את מספר החזה, ואכן הפרפרים בבטן לא איחרו לבוא: האווירה  עצמה בעיר מלאת אדרנלין וכוללת המון הופעות רחוב הנותנות את התחושה שאתה במקום הנכון.

באקספו

בתור רץ  לא מקצועי תמיד קשה לדעת מה יהיה במרתון עצמו לאור העובדה שהמסלול לא נחשב לאחד הקלים שבהם. הוא אמור לכלול פניות רבות, אבנים רומיות ועוד שלל הפתעות. תחזית מזג האוויר  למרתון הייתה 10 מעלות, מעונן חלקית ובלי רוח- אכן אידיאלי. ערב הריצה כלל כמובן את ארוחת הפסטה המסורתית כולל העמסת יתר ושתייה מרובה, ולאחר מכן כמובן ניסיון להירדם ולישון כמה שיותר שעות.

בבוקר היום הגדול קמתי בלי תחושות מיוחדות אלא רק בידיעה שקבוצת הריצה אליה אני שייך קבוצת M&M בראשותו של מוטי מזרחי שכל הסופרלטיבים כבר נגמרו לגביו (הקבוצה כוללת בין היתר גם את הרצה מספר 1 בארץ ילנה דולונין שלא מזמן שברה שיא ישראלי עתיק במרתון ברלין האחרון) עוקבת אחרי בדריכות ומעודדת אותי בלי סוף מרחוק. התכנון היה לנסות לרוץ את המרתון סביב  ה- 3:30 שע'. אחרי מספר תוצאות פחות טובות בשנתיים האחרונות, תכננתי לפתוח את הריצה לאט יחסית, כאשר אשתי גבי, רצה בפני עצמה, הייתה אמורה ללוות אותי החל מחצי הדרך ולרוץ איתי עד קו הסיום. התוכנית עבדה מההתחלה כאשר קבעתי לעצמי  להסתכל על השעון רק כל 5 ק"מ. תחושות הבטן שלי היו טובות. נהניתי מנופים עוצרי נשימה הפזורים לאורך כל המסלול, ומעת לעת נזכרתי בכל הטיפים שקיבלתי מחבריי לקבוצה, כאשר המשמעותי ביותר מבחינתי היה שגם כשקשה לך מאד זה לא אומר שכך יהיה בעוד שני ק"מ. לקראת חצי המרתון התחלתי לפנטז על תוצאה טובה בידיעה שאני מרגיש טוב פיזית ובעיקר מהידיעה שמעכשיו אזכה לליוויי מלכותי של אשתי עד סוף התחרות. ככל שהתקדם המרתון התחושות והכוח רק התעצמו, הנופים השתדרגו והאדרנלין היה בשיאו. בק"מ ה- 30 הראש היה עדיין צלול והחישובים בראש התחילו לעבוד על איזה תוצאה אוכל להשיג כשבאותו הזמן הפייסר של ה- 3:15 שע' רץ לידנו  כבר קילומטרים רבים.

אלן וגבריאלה בסיום

ריצה מעל הפופיק? כנראה שלא הפעם, כי החל מהק"מ ה- 35 החלטתי להגביר בסמטאות הצרות של העיר העתיקה ועל הדרך לעקוף מעל 100 רצים ולסיים בתוצאה בלתי נתפסת בעיניי, של 3:12:20 שע'- שיא אישי חדש, ועל הדרך לסיים ראשון בין הישראלים. התחושה הייתה עילאית, חשתי שעמדתי במטרה, ובאותו רגע  שאשתי חיבקה אותי ובכתה מאושר, החיים נראו טובים מתמיד. לא הרגשתי כאבים ולא התכווצויות (הגיעו למחרת ...). הייתי פשוט בעננים וידעתי שעשיתי בחירה נכונה בבחירת המרתון. רוצה שוב להודות לכל חברי מקבוצת M&M שכל כך שמחו בשבילי בסיום כאילו הם בעצמם סיימו באותו רגע את המרתון.